יום רביעי, 6 בינואר 2010

כמה תובנות על המוזיקה בארץ - חלק ב'

איפה היינו?

אה כן, הוצאתי דיסק גלגלצי.
אז למה עכשיו שהסינגלים שלי נטחנים כל שעה לפחות פעם אחת בפלייליסט
אני עדיין לא מתגורר בארסוף, נוהג בQ7 ויכול לחלום על הופעות בסדר גודל של אייל גולן וקובי פרץ?

- כן, אמרתי אייל גולן וקובי פרץ.

ובכן, כי יש לי אמת פנימית ואני אפס.
לצערי החשיבה המעוותת של מרבית המוזיקאים מהז'אנר המפורט בפוסט הקודם שלי
מובילה אותם לחשוב שהפיק של הקריירה שלהם הוא להכניס סינגל לגלגלצ.
ואז?
להופיע בזאפה, ברור.
למה לשאוף להופיע באצטדיוני כדורגל כשאפשר להישאר עם אותם ה200 איש שיגיעו תמיד?
וואלה יופי, יש לי 500 חברים בפייסבוק,
הם גם יבואו לראות אותי מופיע בזאפה, אז מה אם זה בשביל לראות אותי משפיל את עצמי.
בשביל מה יש חברים?

אז סגרנו את הזאפה,
ועדיין אין כסף לשלם שכר דירה בשביל לגור 2 רחובות מהבית קפה הברנז'אי שקרן פלס במקרה עוברת לידו עם הקורקינט הממונע שלה ומינוס 3 קילו בכל שוט פאפרצי.
מה הפיתרון?
קמפיין לשוקו.
ככה סאבלימינל מימן לעצמו את האולפן של הלייבל שלו.
ולמה זה?
כי "אידיוט מי שאומר "לא" ל250 אלף דולר לקמפיין פרסומי רק כי זה לא תואם את האמת הפנימית שלו"
מילים שלו, אגב.

מוזיקאים לעתיד יקרים,
גם קולדפליי התחילו בתור חבורה של סטודנטים עם גיטרות,
הם פשוט לא אמרו "לא" כשהציעו להם להופיע באצטדיון במקום בפאב השכונתי
והם גם לא אמרו "לא" כשאמרו להם לשכוח מאקוסטיות ולהכיר את הסינטסייזרים והאפקטים לגיטרה.
קוראים לזה מסחור,
וזה מצלצל מה זה טוב בתחילת כל חודש.



תגובה 1: