יום שלישי, 30 במרץ 2010

למה (לא) לפסוח


"בהגדה של פסח מסופר בקצרה, בסגנון של תשובה לשאלה, סיפור תולדותיו של עם ישראל, וכל סיפורי הנפלאות בצאתם ממצרים, בעיקר על פי פרשנות חז"ל. אמירת ההגדה פותחת בשאלות, 

ולכן מתוארים ארבעה טיפוסים של בנים השואלים שאלות והתשובות אליהם"

ותודה לוויקיפדיה שהסבירו לי אחת ולתמיד ב-10 שניות את מה ששעות על גבי שעות של חפירה
עם 4 כוסות יין בין לבין לא הצליחו לעשות.

ואל תבינו אותי לא נכון, 
זה לא שיש לי משהו נגד חג הפסח, באמת שלא.
דבר ראשון, הוא מתחיל בטוב - עברנו את פרעה ועברנו לשעון קיץ,
פתאום השעה 17:00 לא מביאה איתה שביזות של "נגמר היום" כמו ב-2 לפנות בוקר.
דבר שני, מזג האוויר נרגע ואפשר לראות יותר ויותר בנות ישראל עם פחות ופחות בגדים.
ודבר שלישי - החופש. 
אלא אם כן אתם נשואים באושר ויש לכם ילדים שכבר למדו ללכת ולדבר יותר מדי,
אבל זאת באמת בעיה שהיא שלכם ורק שלכם,
הייתם צריכים לדעת שאחרי שהם מפסיקים להיות חמודים, הם הופכים למעצבנים.
אבל גם זה יגמר בקרוב ולפני שתמצמצו הם כבר יחשיבו אתכם כמעצבנים. 
ואפשר להוסיף לטובת החג הזה את העובדה שכולם מנקים בפנאטיות מקסימה.
עד כאן הדברים הטובים, 
ועכשיו לרוע:
אפשר להסכים על זה שאין שום דבר טוב במצות?
אפשר?!
לא במצה רגילה,
לא במצה רטובה, לא במצה עם ביצה, עם שוקולד או במצה עם קוויאר שחור של דגי חופש!
אין!
מצות זה כמו קרן פלס -
דק עם בליטות ואין בה טעם.

ואיכשהו, למרות כל זה, חג הפסח הוא החג הכי יהודי/משפחתי.
אף משפחה לא תוותר על הסדר,
מנגד, גם האדם הכי אנטי מסורתי (נכנה אותו "תל אביבי") ירגיש לא בנוח
להזמין במקום הבילוי המועדף עליו (נכנה אותו "בית קפה עם אנשים עם מצלמות ממול")
פוקאצ'ה (חמץ, אבוי) על מצע של עליי בייבי (מרור, ישתבח שמו) ברוטב איולי (חרוסת, אף אחד 
לא יודע ממה היא באמת מורכבת - חוץ מוויקיפדיה).
ובשורה התחתונה - 
מסורת זו מסורת,
גם אם חלקינו מקפידים עליה פעם בשנה בחג זה או אחר.

אז גם השנה נשב כולנו מוקפים במשפחה וקרובים ונקרא את ההגדה,
מי את הגירסה המלאה ומי את הרמיקס המקוצר.
וגם השנה נתבאס לגלות שאנחנו כבר בגיל הזה שבו מחביאים את האפיקומן ולא בגיל שמחפשים אותו.
ולמרות הגיל, גם השנה נקבל סכום סימלי מהסבתות והסבים לכיס הפרטי עם חיוך במתנה
או נסתפק בנשיקה מהדודה ההיא שתמיד מחייכת ותמשיך לחייך גם אם אחמאדיניג'אד בכבודו ובעצמו יוריד לה
טיל שיהאב 8 על הפטוניות שהיא מטפחת בגינתה כבר יובל.
אז כן,
למרות המצות, וההגדה הבלתי נגמרת והשעות שעוברות ועוברות עד שמכניסים מרור לפה,
זהו חג חשוב.
גם אם לא מחשיבים אותו ככזה.

אז שיהיה לכולם חג חשוב, שמח וכשר!











יום חמישי, 18 במרץ 2010

בוריס החליט להיות סופר


מדי פעם נופלת עליי השראה כזאת שאין לי מושג מאיפה היא באה, 
וכשאני לא מתעצל לנצל אותה - אני מנצל אותה.
אז הפעם זה הוביל אותי להתחיל לכתוב את הספר באורך מלא הראשון שלי,
אני יודע איך הוא מתחיל (דה, מהפרולוג פה למטה) ואני יודע איך הוא נגמר.
בין לבין אני אזגזג, 
מקווה שיצא לי משהו ששווה להפיץ לעולם בסופו של דבר,
עד אז - 
קריאה נעימה! 


שניים עשר חודשים בשנה/ בוריס שורפ


מספרים עושים לי בחילה. לא משנה באיזו סיפרה מדובר, אני נרתע מהן.
זה לא שמספרים עשו לי משהו, ההיפך: המספרים שהראה חשבון הבנק שלי בעיקר הודות למשכורת שבירכה אותו בתחילתו של כל חודש היו צריכים לגרום לי איכשהו להעריך אותם, אבל לא. משהו פשוט לא עבד ביחסים האלה ביני לבינם. ובכל זאת, הם בכל מקום: בקילוגרמים הטיפה יותר מדי גבוהים שמראה המשקל כשאני שואל לשלומו, הליטרים של הנוזלים שבן אדם צריך לגמוע במהלך יום, הקלוריות, הסכום שמשלמים על הקלוריות האלה במסעדה טובה, הבירות בערב, הצ'ייסרים, התשלום לביטוח הרכב, התשלום לטסט, לדירה השכורה, לחשמל, למים, למנקה הזקנה שבאה פעם בשבועיים בשביל להוריד את האבק מהטלוויזיה, הכבלים, האינטרנט ועוד ועוד ועוד... הכל מספרים.
ובכל זאת הבעיה שלי היא דווקא עם הספרות הנמוכות. אם להיות יותר ספציפי – כל הספרות מ-1 עד 9. אם להיות עוד יותר ספציפי: הסיפרה "אחת" והסיפרה "שתיים".
דווקא עם סיפרה מס' "שלוש" אין לי בעיה, כי היא לעד תסומן אצלי בתור סיפרה שמחה. הרי אין שום דבר עצוב בשלישיה.
למדתי עם השנים שהרבה אנשים מאוד אוהבים את הסיפרה "אחת" כי היא מבחינתם מסמלת את הטופ שאפשר להגיע אליו. הרי אין דבר מכובד יותר מלהיות ראשון במשהו, גם אם מדובר בדבר שלילי. אם קצת כריזמה וחוש הומור עצמי, זה הופך ליתרון. ומה יותר גבוה מלהיות ראשון? להיות אפס?
ומה יותר גרוע מלהיות ראשון? להיות שני. זה להיות כמעט המנצח, לאכול את כל החרא עד הסוף ולא לראות את הפרס בגמר.
אין שום דבר טוב בסיפרה "שתיים". כי אם אתה לא ראשון, יחיד. אי-זוגי. אתה זוגי, כלומר חלק ממשהו שמרכיב את הסיפרה "שתיים". חלק ממשהו שהוא לא אתה בלבד, יחיד ומבודד.
אך כשכולם סביבך לאט לאט הופכים לזוגיים, לפתע מתחילה לחלחל בך מחשבה סוטה שאולי בעצם הסיפרה "שתיים" היא לא מקור כל הרוע בעולם. אולי בעצם להיות אחד, יחיד ומבודד, שלם, זה בעצם להיות שבר.
כי אחד הוא חלק משתיים. וכולם הופכים לשתיים בסוף, אחרת היינו חודלים מלהתקיים.
עם המסקנה העגומה הזאת החלטתי שאחרי תקופה אי זוגית ממושכת, הגיע הזמן למצוא את חלק ב' לחלק א' של סיפור חיי. השאלה הברורה שנשאלת אוטומטית במוחי היא "מאיפה אני מתחיל?". התשובה המתבקשת והמטופשת ביותר שהחלטתי לענות לעצמי היא "מההתחלה", ומכיוון שלא באמת ידעתי מהי אותה נקודת ההתחלה, החלטתי שעדיף ללכת על הדרך הקלה ולהתחיל איפה שכולם מבטיחים לעצמם ליישם שינויים מנקודה זו והלאה – תחילת השנה. אז פתחתי את היומן הדמיוני שלי במוח, וסימנתי לעצמי את הראשון לראשון לשנת "אלפיים ועוד שנה לא משמעותית מבחינה היסטורית". וישר הבנתי שהתחלתי ברגל שמאל,
מי האידיוט שיתחיל לחפש משהו זוגי בחייו בראשון לראשון?
אני.
למזלי, הבחורה שאני החלטתי לרצות הופיעה דווקא בשני לראשון.
תחי הסימבוליות.
עכשיו רק צריך לגרום לה להבין שאני האחד שלה וביחד נהיה "שתיים" מושלם שכזה.
אז מי אמר שאין שום דבר טוב בסיפרה "שתיים"?
הרי שתיים זה אחד פחות משלישיה.
   



יום שני, 15 במרץ 2010

בוריס שורפ נגד מדינת ישראל

מדינת ישראל, 
אני חף מפשע!
אני יודע שכולם אומרים את זה בשלב זה או אחר כשהם פה על הדוכן, 
אבל באמת שאני כן. 
אז כן, לקחתי פעם פניה מבלי לאותת,
(היה ארבע לפנות בוקר ואף אחד לא ראה!)
וכן, גם אני לא נוסע באיילון ע"פ המהירות שמסומנת בתמרור,
(בשביל זה המציאו את הנתיב הימני!)
וכן, אני גם מרשה לעצמי לענות לפלאפון מהר ולשאול "דחוף?" לפני שאני מנתק
(כי יש מולי ניידת!)
וכן, גם אני חושב אם לעקוף פעמיים בכביש מהיר ניידת למרות שהוא נוסע על 70
וכן, גם אני לא מאמין למה שאמרתי כרגע,
כי אין ניידות שנוסעות על 70 בכביש מהיר,
ויש ניידות שחותכות מכוניות סתם ככה בלי סיבה,
ויש שוטרים שהחליטו לקום על הצד ה"בן זונה" שלהם בבוקר,
ויש משטרה שנטפלת למי שלא מעז לקלל בחזרה, 
ויש משטרה שמעדיפה לקדם חברים מאשר אנשים באמת טובים,
ויש קומץ של שוטרים טובים שבאמת מאמינים במה שהם עושים,
וכן, יש מדינה שעדיין רוצה להאמין בגוף הזה שנקרא משטרה.

אז כבוד השופטת,
מדינת ישראל,
לפני שאני מרסס פה את כולם, 
אפשר בבקשה לוותר לי על האזהרה?





יום שבת, 13 במרץ 2010

העיר הטובה בעולם

האירוניה היא שאין בה שום דבר "טוב",
היא אשליה אחת גדולה, 
איך שמגיעים למרכז מנהטן פתאום מגלים שלא משנה מה השעה,
תמיד יש אור. והאור הוא לא אחיד, 
כי בסופו של דבר זה הכל תלוי מול איזה מודעת פירסום מוארת אתה עומד.
וגם אין בה שום דבר מאוזן,
יש שם איזור של אסייתים עם הסושי הטוב בעולם,
ואיזור של איטלקים עם הפיצה הטובה בעולם
ואיזור של יהודים שנראה אם מישהו מוכן לנסוע שם בשבת,
ואיזור של שחורים שנראה אם בחור לבן
מוכן לצטט שירים של איזה ראפר באמצע הרחוב אצלם, 
וחנויות יוקרה של ברייטלינג מול
דוכנים אינסופיים של שעוני אומגה מזוייפים או גנובים,
והמון כוסיות שמסתכלות בקנאה
מול הכוסית "יותר" שבדיוק עוברת מולה ברחוב,
והמון פוזה: בין אם זה ההוא עם הלמבורגיני שבכוונה מתעכב ברמזור
כדי שיסתכלו על האוטו שלו עוד קצת
ובין אם זה ההוא עם החליפה והבלונדינית הזולה שתלויה לו על הזרוע. 
זאת העיר היחידה שכולם יכולים להיות בה מה שהם רוצים,
ולמרות שזאת הפעם החמישית שלי שם, 
עוד לא הספקתי לגלות חצי מהדברים שאני אגלה בפעם העשירית שלי שם.
ותהיה לי שם פעם עשירית,
כי כמו כל אשליה טובה - היא ממכרת.

כולם תמיד ירגישו בה מיוחדים,
ולמרות שזה מרגיש כאילו כולם שם זרים.
יש לכולם שם משהו במשותף, 
כולם בשלב זה או אחר יביטו למעלה 
ואחרי שיסיימו להתפעל, 
יבינו כמה, למרות כל האשליות, 
כולנו מיוחדים בדיוק כמו כל אחד אחר.



יום רביעי, 3 במרץ 2010

גזענות

אני רוצה לדבר איתכם על גזענות. 
וכשאני אומר גזענות, אני לא מתכוון לעובדה שאיזה בית ספר 
מסכן בפתח תקווה מפלה לרעה תלמידים שחורים,
בצבע מוקה או ניגאאאז כמו שקוראים להם 
אם הם קולים.
כל בתי הספר מפלים אותם,
פשוט בפתח תקווה אין עורכי דין מספיק טובים 
כדי לטאטא את הפרשה מתחת לשטיח. 

אני גם לא מתכוון לגזענות ששנים סבלו ממנה יוצאי עדות המזרח. 
אומנם עם השנים, הזמרים והפייתנים שבינהם 
(תמיר גל, אורן חן ומסטולוס או איך שלא קוראים לו)
הצליחו להפוך את זה לקיפוח, אבל הפואנטה שלהם היתה ברורה. 
עד שהגיע אליקו.
(ואז גם אותו תקעו באיזו תחנה שלא ממש מוכרת לסקאלת האשכנזים).

גלגלצ (אלוהים? שלום.
במלחמה הבאה, אם חיזבאללה באמת מתכוון ליישם את האיומים שלו
ולשגר טילים על ת"א, אפשר להגיד לו להיות טיפה יותר ספציפי ולפגוע ביפו במקרה?
בתחנת גלצלצ במקרה? כשקרן פלס ואריק ברמן ומירי מסיקה 
ואיה כורם ומיכל גבע ודור דניאל וקובי אפללו
כוווווווווולם במקרה מתארחים בשביל להשמיע בתחנה את השיר החדש
שהם כתבו לכבוד השלום העולמי?
אפשר? תודה, אני אשמור שבת בתמורה),
התחנה הכה אהובה עליי החליטה לרדת לשולי העם ולהזניק 
למעלה את משפחת פרץ? אז הצליח להם. 
עכשיו שלמה מחפש במה חדשה. כי בקיסריה הוא כבר לא עובר סלקציה..

אני מדבר על הגזענות כלפי הרוסים. 
אני לא אשאל בפרהסיה למה הרדיו לא משדר שירים ברוסית,
כי אם יש זבל יותר גדול מקרן פלס 
(סליחה, אני מצטער שהזכרתי אותה פעמיים באותו הפוסט),
זה מוזיקה רוסית. 
ו- וואלה, 
אפילו קיבלנו ערוץ משלנו בחסות חדשות ערוץ 2. 
אז יש גם את ישראל פלוס. סבבה.
וגם הכבלים והלווין מפרגנים בערוצים לרוסים וכתוביות ודיבוב לרוסים.
אחלה. 
אבל בינינו, מי רואה טלוויזיה? 

אז למה הם תמיד מקבלים פרצוף מזלזל כשהם עונים לשאלה הידועה בתשובה 
"אני לא רוסי, אני אוקראיני/מולדובי/בלרוסי"
ניסיתם פעם להגיד למרוקאי שהוא ותימני זה מבחינתכם אותו הדבר?
ולמה להאשים את התדרדרות הנוער בהרגלי השתיה עליהם?

למה לא לראות את הצדדים החיוביים שהביאה העלייה הרוסית למדינת ישראל:
1) וודקה
2) אנה אהרונוב
3) אניה בוקשטיין
4) נשים יפות
5) אובארוב
6) קלגנוב
7) ההוא שקפץ מעל מוט
8) גאלה קוגן

ואל נא נשכח גם את מצוות הפרו ורבו שממלאת הח"כ אנסטסיה מיכאלי,
מעניין מה יגיע קודם - חג פסח או הילד ה-12 שבטיה שלה. 

בשורה התחתונה, אם נתעלם מהספורטאים. 
התרבות הרוסית תרמה לישראל ב-2 דברים,
אלכוהול ונשים. 
אז בסדר, התרומה שלהם היא לא רבה. 
אבל היא משמעותית! 
ואם יבוא יום בהיר אחד ויעלה לשילטון איזה אליקו 
ויחליט על חזרתם של הרוסים לפריזר שהם יצאו ממנו,
אז ניחה, שיחזרו מאיפה שהם באו.
לי לא באמת איכפת.. 
אני הרי אוזבקי.