יום ראשון, 26 ביוני 2011

מסחרא

דבר ראשון, פליי פה בבקשה:





אלירז שדה הוא אחד מיני שלל סלבז (וכן נו...גם כמה אומנים אמיתיים)
שהחליטו להירתם ל..אלוהים יודע מה.
יש מישהו במדינה הזאת שלא יודע שגלעד שליט בשבי כבר 5 שנים?


עכשיו לפני שתתחילו פה עם ה"אהה מודעות אהה סדר יום תקשרותי אהה.."
סתמו.
אבל באמת סתמו.
במיוחד אתם שם, הסלבז, שהיום תרגישו טוב עם עצמכם כי ישבתם שעה בחדר ממוזג באולפני הרצליה
עם קצת פחות תאורה ממה שאתם בדרך כלל רגילים מכל הפלאשים של ההשקות,
אבל מחר כבר תאכלו חתיכת סרט על איך יכול להיות שאוהד מהישרדות 3 פתאום תמונה מעליכם במאקו
רק כי חברה שלו חטפה פצצה משורדת אחרת בסופ"ש האחרון. וזה יותר מעניין מ"אלירז שדה ואילנית לוי שוב אייטם".


באמת בואו נחזור לאלירז, הבחור שמוציא יותר מילים שנשמעות חכמות מאשר מילים עם תוכן אמיתי,
בואו ננתח יחדיו את מה שהבמאי של הסרטון המרשים פה למעלה אומר לאלירז לעשות, בסדר?
אז שימו פליי שוב ותעקבו פה למטה אחרי הערות הבמאי:


00:00 - במאי: "שקט באולפן...אלירז, פרצוף עצוב וחושב, כן..כזה. לא, טיפה יותר שקוע. מצויין.
5...4..3..2..1, אקשן".
00:14 - במאי: " אלירז, תביט למצלמה בדרמטיות ותקרא את הטקסט כמו שמקריאים טקסט של טקס יום הזיכרון.
תן משפט, תעשה פאוזה. שושי, אחרי זה נכניס פה בעריכה את הפרצוף העצוב שלו שוב, בסדר? תרשמי - 00:19: אלירז עצוב בעריכה. רשמת? אחלה. תמשיך להקריא אלירז. שקט באולפן".
00:26 - "קאט. תודה אלירז, פיו ..זה היה מתיש. שושי? תוסיפי פה עוד איזה 20 שניות של כתוביות לבונות שחוקות עם משפטים קצרים ובנאליים בפונט מחוק כזה, בסדר? אל תעשי לי כן עם הראש. תרשמי. אחר כך את שוכחת ואני צריך להזכיר לך, ואיך אני אזכיר לך אם אני כבר בפרוייקט הבא? אה? תרשמי כבר.
מטומטמת זאתי..יאללה אלירז, סיגריה?

כאות מחאה, משפחת שליט כבלה עצמה בשלשלאות לגדר בית ראש הממשלה.
מצוקת המשפחה והתנהלותם היא משהו שמיותר לדבר עליו כי אף אחד מאיתנו לא באמת במקום שהוא יכול לשפוט אותם ולהגיד "אני כבר מזמן הייתי הופך את השולחן על אולמרט/ביבי/ברק/אשכנזי/גנץ"
את ה"סלבז למען גלעד שליט בצינוק" הם לא יזמו. כמובן שמבחינתם מדובר ביוזמה מבורכת,
אבל בפועל, מי שעומד מאחורי כל העניין הם מלהק הריאליטי וסוכן הדוגמניות לשעבר מורן מרציאנו ואבשה אגסי, לשעבר מנכ"ל סוכנות הדוגמניות יולי. כמובן שהם השתמשו בכוחם ומיוצגייהם בשביל ה"מחאה" הזאת,
ואלו ברובם נענו לה. יד רוחצת יד, היום הם צריכים אותי, מחר הם ילהקו אותי או יזרקו עליי מילה טובה להוא של התוכנית ההיא. 


חשוב לציין, אני לרגע לא טוען שכל מי שהשתתף בפרוייקט הזה עשה זאת ממניעים אגואיסטיים, 
היו גם שחקנים כמו שלמה וישנסקי שאיבד את בנו בדרום רצועת עזה לפני 7 שנים, חזי שי שהיה בשבי וחזר ממנו
ולעומתם כל מיני חביבי השקות ותוכניות שבאו לסמן וי על מצפונם וחתכו הלאה. 
גיא זוארץ ועזאם עזאם נכנסו במוצ"ש לצינוק, כל אחד ישב את השעה שלו ומאוחר יותר בלילה יצאו לטיסה שלהם,
צריך הרי לצלם את הישרדות סלבס. 
צודקים, Duty calls.
צביקה הדר נכנס גם, ישב קצת ואמר ש"אחרי כמה דקות אפשר להשתגע פה"
משפט שאמר גם איל ברקוביץ כמה שעות אחריו בדיוק. מיד אחרי שהציע להושיב את ביבי ושרה בצינוק הזה
כי "תאמינו לי, מיד הם יפעלו לשיחרור גלעד". 
אמר - אמר, מה. יודע על מה הוא מדבר.


עצוב לי. באמת ובלי ציניות. 
מצאנו במלוא גדולתינו דרך להפוך 
עוד נושא רציני לעוד משהו זול שמאבד את דרכו אל המטרה.
מחאה אמיתית היא שבכל שנה, ב-25 ביוני (כשזה לא נופל על יום שבת), 
אף אחד במדינה הזאת לא יוצא לעבוד.
אין רכבות, אין אוטובוסים, אין מוניות, אין חנויות, אין שידורים בטלוויזיה וברדיו, 
כלום.
שקט.
חוסר אונים. 
בדיוק כמו שמרגיש בן אדם בשבי. 
גם משביתים את המדינה הזאת, נותנים סטירה מצלצלת לממשלה, 
לכלכלה שתפסיד מיליונים,
והכי חשוב? 
התקשורת העולמית תתן לנו קריצה קטנה במהדורה היומית שלה תחת הכותרת
הפשוטה "תושבי ישראל מזדהים".
ולכמה דקות, גם בלונדה בת 17 ש"סו אקסיידד" מכל דבר שהיא קוראת בטוויטר והפייסבוק
תצא קצת מהבועה שלה ותקבל תמונה של מדינה קטנה במזרח התיכון שהתושבים בה
יצאו מהאדישות שלהם והחליטו ליידע את כל העולם שאם אנחנו לא מצליחים להביא אותו הביתה,
אולי הגיע הזמן שהלחץ יגיע מכל השאר. 


גלעד שליט, נחטף ב25 ביוני, 2006. יום הולדתי ה-20. 
בזמן שבכל שנה אני הבן אדם המאושר בעולם ביום הזה, מאז 2006, 
תמיד צובט לי שזה יום שחור משחור למשפחה אחת בישראל.


היום בשעה 20:00, פרוייקט ה"סלבז בצינוק למען גלעד שליט" יגמר והסלב 
יפתח את האייפון שלו ויביט בשיחות שלא נענו. יענה לשיחה הראשונה
מהסוכן שלו שיגיד לו שהוא עשה מעשה חשוב היום ו"כל הכבוד" ובאותה הנשימה
יגיד לו שהוא שלח לו במייל את לו"ז האירועים לשבוע הקרוב וימליץ לו לאן כן כדאי לו להגיע 
ועל איזו השקה מותר לו לוותר. 
והשיחה תתנתק, 
והסלב ימשיך בחייו הלחוצים בעסקנות של להישאר בתודעה הציבורית שלנו. 
והנה הגיע היום הבא, והבא אחריו והחלטורה ב"צינוק" של אולפן הרצליה
תתנדף לסלב לגמרי מהראש, כי יש אירועים ומקומות להיות בהם, ועוד רגע
מגיע יום ראשון ושוב יגיע המייל לאייפון עם האירועים וההשקות לשבוע החדש שמתחיל.
ולרגע, אפילו לא לרגע - הסלב לא יעצור ויחשוב מה זה ה5 שנים בשבי שהוא הביע מחאה עליהן לפני שבוע בדיוק. 
כי הופ, הנה האייפון מצלצל ופנאי פלוס על הקו רוצים לדעת איפה אתה שותה את הקפה שלך היום בצהריים..ואיזה לחץ, אין זמן לקפה כי צריך להסתפר כי יש השקת ביסטרו בר חדש של ההוא מהתוכנית ההיא, ושיט נו, האייפון החליק
ונפל וסעמק עם העיצוב הזה, מתי כבר יצא האייפון 5 ואגיע להשקה שלו ואקבל אותו בחינם? למרות ש- יא אללה,
איזה מכשיר הביאו אותה באפל, אה? תכלס לא יכול לדמיין את החיים שלי בלי זה! אבל יאללה, שיוציאו כבר את 5,
יש לי את 4 כבר איזה מיליון שנה. סעמק נו..


והאייפון הראשון החל להימכר ב29 ביוני, 2007.
שנה ו4 ימים אחרי שגלעד שליט נחטף. 


אבל למי איכפת,
מתי אמרנו יוצא אייפון 5?



יום שבת, 4 ביוני 2011

הבלדה של הכובש

השעה 3:08 לפנות בוקר לפי שעון ארץ זבת חלב, 
חזרתי הביתה לפני קצת פחות מחצי שעה מהקרנת הבכורה של הסרט (הקצר) הראשון שיצרתי (עם עוד אנשים מכובדים מאוד!)

מאז שהסתיימה התחרות של הסרט ב48 שעות שחפרתי לכם מכל כיוון עליה, 
לא הרגשתי יותר מדי. 
הייתי מאוד מרוצה מהתוצאה ויחד עם זאת כמו בכל דבר שיוצרים,
תמיד כמהים לעוד - עוד איזה פריים לחתוך, עוד איזו סצינה שהיה צריך לצלם מחדש,
זה לא נגמר ולא יגמר. היופי בלהגיע לשלמות הוא להבין שאי אפשר להשיג אותה, 
אבל אפשר לעשות את מירב המאמצים על מנת להגיע כמה שיותר קרוב אליה. 

ואני מניח שזה הרושם שיצרנו אצל השחקנים, הצלם, העורך וכל מי שתרם לנו מזמנו היקר בחינם, ללא תשלום והסכים לשתף פעולה עם חבורה של אנשים עם רעיונות גדולים אבל בלי ניסיון ממשי.
אני לא יכול לדבר בשם רן (הבמאי) וסתיו (המפיקה), אבל אני יודע להגיד על עצמי שיותר ממה 
שהשופטים ושאר האנשים שיצפו בזה יגיבו בצורה מסויימת לסרט שיצרנו,
חשוב לי יותר מהכל מה יגידו האנשים שאני מקיף את עצמי בהם בשגרת חיי. 

כשלראשונה קיבלנו את תאריך ההקרנה שלנו, 
והחלטתי שאני מציע לכל מי שאני רוצה לשמוע את דעתו לגבי הדבר הזה שאני חלק ממנו, הופתעתי לטובה ואפילו קצת נבהלתי מהקלות שבה אנשים ענו "ברור שאנחנו שם".
אני באמת שלא יודע להסביר למה זה לא מובן לי מאליו, ואולי טוב שכך. 
קצת לפני ההקרנה כבר התחילו הסימוסים "מתרגש?" ועניתי ש"לא". באמת שלא התרגשתי, 
ראיתי את הסרט אולי בפעם ה2879 בשבועיים הקרובים, אז ממה אני אתרגש? שמקרינים אותו באולם קולנוע אמיתי ולא אצלי בבית?
יאללה מי ישמע.

זה לא היה כך.
כשהתקשרתי להזמין כרטיסים יום לפני ההקרנה והקופאית שואלת אותי: 
"כן..כמה כרטיסים להזמין?"
ואני עונה לה "21", היא השתתקה לכמה שניות,
חזרה על המספר שכרגע נקבתי וקיבלה ממני אישור שזה בדיוק מה שאמרתי. 
השיחה הסתיימה, הכרטיסים הוזמנו והיה לי חיוך מפגר על הפנים שלקח כמה שניות להוריד. 

בערב ההקרנה (לפני מספר שעות), הגיעו כל אותם ה21 איש.
החברים מהתיכון, החברים מהצבא, מהעבודה, אפילו מרצה מהמכללה 
שבא לבדוק מה אנחנו שווים.
מי שקורא את זה עכשיו והיה שם, יעיד שראה אותי בדקות הספורות
שלפני שכולנו נכנסנו לאולם אומר שלום לכולם, מודה להם שבאו ולמרות שלא מודה בזה, מתרגש..לגמרי מתרגש.

שניים עשר סרטים הוקרנו במהלך שעה וקצת, 
היו כאלה שהיו ממש גרועים והיו כאלה שהיו מעולים.
באף אחד מהסרטים לא הייתי מרוכז מספיק, אבל באמת שזה לא הם - זה אני.
מקווה שיבינו. 
הסרט שלנו היה סרט מס' 9.
כששם הקבוצה שלנו עלה שניה לפני הפריים הראשון של הסרט, 
ומחיאות הכפיים של 62 איש שרק אנחנו הזמנו בתוך אולם שמכיל 132 מקומות 
הריאו בתשואות אדירות, אני סוף סוף נחתתי באולם מס' 1 של סינימטק ת"א. 
הסרט התחיל ובהיתי במסך כאילו שאני צופה בו בפעם הראשונה בחיי.
לא שמעתי מילה מהטקסטים שהקריאו השחקנים, 
כל מה שעבר לי בראש זה מה חושבים היושבים בשורה 13. 
חברים שלי..
בתום ה7 דקות סרט שלנו, סימסתי לחבר מהתיכון, חברה מהצבא, 
לקבל איזה מדגם מייצג של מה הולך בשורת החברים, 
הם אהבו. באמת ובתמים אהבו. 
מבחינתי זה נתן לי אישור ריחוף אל מחוץ לאולם סינימטק מס' 1 עד סוף הערב. 

והערב נגמר, ואיש איש פנה לדרכו... 
התיישבתי עם כמה מהנוכחים בערב על בירת סיכום וסיפרתי להם כמה זה עשה לי טוב 
כל ההיענות הזאת. אחת מהן אמרה שאימא שלה אומרת כל הזמן שאני אגיע רחוק..
זה קיבל אישור גם מזה שישב מולי, כי "אתה באמת אוהב את זה".
אמן. 

אני לא יודע אם נקבל את "חביב הקהל" או בכלל נעלה מהשלב האזורי לשלב הארצי,
בשיא הכנות? זה כבר פחות משנה לי... 
בשעה 2:28 לפנות בוקר, שניה לפני שנכנסתי לאוטו ונהגתי מבסוט מתמיד הביתה, 
עברתי ליד מבנה הסינימטק ברחוב שפרינצק 2 ונעצרתי לשניה כדי להביט בו.
קצת יותר משעתיים לפני כן, השם שלי הופיע בקרדיטים באחד מהאולמות בפנים
ולי, סוף סוף ירד האסימון
שבמסלולים האלה שכולנו צועדים בהם בחיינו בדרך לאלוהים יודע לאן, 
כרגע אני צועד במסלול הנכון.

ב-2:35, התנעתי את האוטו, פתחתי את כל החלונות והתחלתי לנסוע לכיוון ביתי.
כל הרמזורים בדרך הביתה היו ירוקים,
כולם. 
הסאונד של המוזיקה מהרמקולים התחלף בסאונד של רוח חזקה כשהגברתי את המהירות,
נזכרתי שוב במבנה הסינימטק העצום והמוזר 
ואני, 1.65 של סקסיות נוטפת, עומד ברחבה לבד, 
שעות אחרי שכל ההמולה כבר מזמן התפזרה, 
ופשוט בוהה במבנה הזה עם מיליארד מחשבות חסרות היגיון בראש.

אז נכון, פרופורציה.
לא זכיתי עדיין בכלום ולא  ב א מ ת הגעתי כאן למשהו שאף אחד לא הגיע אליו לפני
ובכל זאת, התחושה שאיתה אני הולך לישון הלילה היא כזאת שניתן, אולי, להסביר כך:

הערב, מבחינתי, כבשתי את הסינימטק.
מעניין מה אכבוש מחר.