יום רביעי, 28 בספטמבר 2011

בשנה הבאה

קליק:



פעם כל מה שרצינו זה לשבת במרפסת ולספור ציפורים נודדות, 
אבל כיום, מי בכלל יראה אותן מעבר לגורדי השחקים?

ילדים בחופשה היו אמורים לשחק תופסת בין הבית לבין השדות,
אבל השדה היחיד שנראה אטרקטיבי היה פארמוויל והוא היה תובעני מדי
ולמי יש כוח להשקיע עכשיו במשהו מחייב? 
ואז אמור להגיע הפזמון, אבל אשמור אותו לסוף.

ענבים אדומים היו אמורים להבשיל עד הערב ולהיות מוגשים צוננים לשולחן.
אבל עם החום הזה, בערך עד 1 בצהריים הן היו הופכות את עצמם 
לבציר 1983 וזה עוד מבלי שידרכו עליהן כפות רגליים שעירות של קיבוצניק.
ומי בכלל מכיר את המילה "צונן"?
רוחות רדומים היו אמורות לשאת עיתונים וענן לאם הדרך,
אבל הן לא יעשו את זה בין 15:00 ל-19:00 כי כביש החוף פקוק 
בשעות האלה ואפילו לעיתונים ולעננים מומלץ לחפש דרכים חלופיות. 

 שוב פזמון, אבל תכף..טוב?

בשנה הבאה אנו נצטרך לפרוש ידיים 
מול האור הניגר הלבן, 
ואצל כולנו קיימת תקווה קטנה בלב שזה לא יהיה האור של איזו פצצה 
שמוטלת עלינו משכנינו המאיימים והאור הלבן יהיה האור האחרון 
שנראה בחיינו לפני שנראה את האור שמבטיחים לנו אחרי.

ואנפה לבנה תפרוש באור כנפיים, והשמש תזרח בתוכן
וזה כמובן אם היא עדיין לא הפכה לזן נכחד, 
אני אבדוק בגוגל. 

עוד נראה, עוד נראה,
כמה טוב יהיה
בשנה, בשנה הבאה.

וזה מה שאני מאחל לכולם - 
שנה של בשורות טובות, הגשמה עצמית, בריאות ומספיק רגעים של אושר
כדי שנביט אחורה ונקווה שהשנה שמתחילה כעת, תהיה לפחות טובה
כמו זו שחלפה רק, אם אפשר, כן? הרבה יותר ממנה.

חג שמח!