יום חמישי, 30 בדצמבר 2010

מה ארצה להיות כשאהיה גדול

אני לא אשקר,
באמת שלא זכור לי אם מישהו אי פעם שאל אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדול.
למרות זאת, אני לא מריץ לעצמי סרטים בראש של "אולי לאף אחד לא באמת איכפת"
הרי מה זה משנה, 
כשאנחנו קטנים, כל מה שאנחנו רוצים זה שישימו לב אלינו, 
ככל שמתבגרים יותר ויותר מבינים שכל מה שאנחנו רוצים זה רק מה שיכניס לנו יותר ויותר כסף.
כשמביטים קצת מעבר לחומריות ומבינים איך באמת העולם הזה עובד, 
מגיעים למן הארה כזאת שבעצם, אתה יכול להיות האפס הכי גדול בעולם, 
אבל אתה תהיה המודל לחיקוי של רבים אחרים אם רק תכיר את האנשים הנכונים שיביאו אותך לשם, למעלה.

ככל שעובר יום אחרי יום, אנחנו מגלים שמעטים האנשים שהביאו את עצמם לגדולה בזכות עצמם,
עוד מקורב של ההוא, עוד "ריאליטי" שמעניק בועה עד העונה הבאה
כשיגיעו המתמודדים החדשים והישנים יצטרכו להתמודד עם ה45 דקות שפתאום נותרו להם מחוץ לברנז'ה. 
אנשים שמתבגרים בטיפשות רוצים אך ורק כסף.
אנשים שמתבגרים בחוכמה רוצים איכות חיים. 
וזאת, לאו דווקא קשורה בממון שיש לך...

הסיבה שגם היום, כמעט 25 שנה אחרי שנולדתי אני לא יודע לענות על השאלה
מה ארצה להיות כשאהיה גדול היא כי אף פעם לא שאלו אותי. 
אני יודע מה אני לא רוצה להיות, זה יותר קל לי:
אני לא רוצה להיות טייס או רופא או כבאי,
אני לא רוצה להיות הייטקיסט שבטוח שבזכות השעות שהוא דופק יום יום במשרד
על חשבון האישה והילדים שמחכים לו בבית הוא יביא את האקזיט הבא,
אני גם לא רוצה להיות אחד שעושה אך ורק מה שאומרים לו מבלי היכולת להביע את דעתו.

אני רוצה להיות מפורסם, לא סלב. זה קל מדי.
שיכירו אותי בזכות משהו שיצרתי בצורה זו או אחרת ושאצליח להתפרנס מזה יותר מבכבוד.
אני רוצה להיות האפס הכי גדול בעולם שהכיר את האדם הנכון שהביא לי את המקפצה
שתכניס לי יותר ויותר כסף יום אחרי יום וכל זה רק כדי שישימו לב אליי.
אז בכל זאת, 
מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול?
כנראה שקטן יותר ממה שאני חושב שאני מאחל לעצמי.



יום שלישי, 7 בדצמבר 2010

להלן קיר:



יום ראשון, 14 בנובמבר 2010

כעבור שלוש שנים...

מעולם לא הסתרתי את העובדה שהאדם שהייתי לפני שהתגייסתי 
והאדם שהפכתי להיות תוך כדי הצבא הם שני אנשים שונים (ומסוקסים).
קצת מעל לחודש לפני השחרור ב13 בנובמבר 2007, ושניה לפני שהציעו
לי ולעוד פסיכופט לחתום קבע לאיזו תקופה של חודש, 
אני זוכר שפתאום ירד לי האסימון. 
לא האסימון שהכל נגמר ואיזה באסה ואולי אעלה לתורן ואקפוץ ממנו ראש,
לא זה.
האסימון שירד לי הוא שהכל מתחיל. 
שוב.
בלילה לפני הגיוס הלכתי לישון עם תחושה של "ממחר, החיים שלי שונים".
היום הראשון בצבא עבר, השני, הטירונות, הקורס, השירות הפעיל...
הזמן טס. מכירים עוד ועוד, משתנים עוד ועוד.
ועברו להן שלוש שנים. 
והנה, תוך קצת יותר מחודש אני צריך לבנות את עצמי מחדש.
אז עשיתי כל מה שאדם חכם היה עושה
ואמרתי כן לצה"ל לעוד חודש כי הם הציעו כסף.
אז כסף יצא מזה, והרבה (ותודה לרב"ט דניאל על שהוסיף עוד 0 מימין במשכורת קבע)
ותודה למפקד אלי מאמל"ח שבזכותו עד היום יש לי חוגר מילואים בתנאי קבע
שמעביר לי נסיעה בחינם ברכבת כשאני צריך.

ביום שבו סיימתי סופית עם צה"ל, שאלתי את עצמי שאלה שפחדתי לענות:
"איפה אני שנה מהיום?"
קצת פחות משלוש שנים מאותו היום, 
אני מסתכל אחורה עליי, על הפסיכופאטים שעשו לי את השירות,
ויכול בכנות להגיד לעצמי (ולהם):
We did good.

אז כן, היו כמה טעויות בדרך..
(כמו נגיד ההחלטה להתחיל להיות סטודנט)
אבל היום, שלוש שנים אחרי היציאה לאזרחות,
אני מאחל לעצמי (ולהם) שבעוד שלוש שנים,
We'll do better.

בירה?


יום רביעי, 27 באוקטובר 2010

הם ואני

אין לי בעיה עם חרדים על כל גווניהם. באמת שלא..
אולי חוץ מנטורי קרתא, אבל זה כי סתם אני לא חסיד (חה!) מושבע של כאלה 
שמסכימים עם כאלה שרוצים להשמיד אותי.
לגבי אלו שאין לי בעיה איתם, זה באמת ככה..
כן, יש בינינו הרבה ניגודים:
הם שומרים שבת, אני לא.
הם שומרים כשרות, אני לא.
הם שומרים נגיעה, אני ממש לא.
אבל יש גם הרבה דומה בינינו:
אני בעד מצוות פרו ורבו, גם הם.
אני מאמין באלוהים, סביר להניח שגם הם.
אני חושב שהיא בחורה מקסימה עם אישיות נהדרת, 
וקשה לי להאמין שהם לא חושבים ככה גם.
רק מה, אני לא מת על העניין שאני משלם על ללמוד
ולהם משלמים על "ללמוד".

אין לי גם בעיה עם ערבים, באמת שלא..
אולי חוץ מהזרוע הצבאית של החמאס, החיזבאללה והאיסלם הקיצוני באופן כללי
שרוצים למחוק את הכושלאמוק (חההה!) שלי מעל פני האדמה הזאת.
לגבי אלו שאין לי בעיה איתם, זה באמת ככה..
כן, יש בינינו הרבה ניגודים:
הם חובשים כאפיה (ברובם), ואני לא.
הם מסוגלים להתאהב באישה שרואים לה רק את העיניים, אני לא.
הם לא שותים אלכוהול, אני כן.
אבל יש גם הרבה דומה בינינו:
אני אוהב שווארמה, הם גם.
אני אוהב נרגילה, הם גם.
אני בעד פולוגמיה, הם מיישמים אותה.
רק מה, אני לא מת על העניין הזה שיש בהם כאלה שרוצים להשמיד אותי
מבלי להכיר אותי. בואו נכיר קודם.

ובאופן כללי, אין לי בעיה עם שמאלנים.
אולי חוץ מאלה שלא מכירים באריאל כחלק מהמדינה שלנו,
לגבי אלו שאין לי בעיה איתם, זה באמת ככה..
כן, יש בינינו הרבה ניגודים:
הם בעד שטחים תמורת שלום, אני לא.
הם מאמינים שאנחנו לא בסדר כשאנחנו דורסים ילד שמעיף עלינו אבנים על האוטו
בשביל להרוג אותנו. אני לא. "הקם להורגך...."
הם מאמינים שהחיילים שמגינים עליהם הם בעצם האויב,
 אני לא רואה בהם אויב לעומת זאת.
אבל, יש גם הרבה דומה בינינו:

אני גם יהודי, ציוני, ישראלי
גם ההם.

אני גם רוצה שלום,
גם ההם.

אני גם חלק מהמדינה הזאת, 
גם ההם.





יום שבת, 9 באוקטובר 2010

אני שונא:

אני שונא התחלות. 
אם היה אפשר ש"התחלה" תתחיל מהאמצע, החיים היו מושלמים..
אבל מכיוון שניסיון החיים הרב שלי הוכיח לי שלא כך המצב, 
אני אסתפק בלשנס מותניים, להלביש חיוך, להכניס את השוקולד בפיתה
שלי ללאנץ' בוקס של ג'סטין ביבר החדש שקניתי, לדחוף דפדפת כזו 
ודפדפת כזו לתיק "קטנטנות" שלי (לזכר בלן עליה השלום), 
למצוא סנדלים, לשים גרביים ולזכור שרושם ראשוני
הוא דבר חשוב. 

אני שונא שיגרה.
שיגרה זה רע, זה אפילו מתחרז. 
לא רוצה ללמוד ללמוד ללמוד, להיבחן להיבחן להיבחן.
פוי.
לימודים מחזירים אותי לתקופה אפלה בחיי, עם משפטים כמו
"הוא לא מנצל את הפוטנציאל הגלום בו", "יש לי עיניים בגב"
ו"הצלצול הוא בשבילי". 
אז א' - איך את יכולה לדעת מה הפוטנציאל הגלום בי אם אני באמת באמת
לא מבין למה התכוונה המשוררת ב"בובה ממוכנת"? 
ב' - אז למה את מורה? תלכי לקרקס, תרוויחי יותר.
ג' - ואחרי כל מה שעושים לך פה בכיתה, את לא מתה לעוף איך שאת שומעת אותו?

אני שונא סוף.
כי אחרי ששלוש שנים אני אהיה במצב כזה,
רגע...איך גונבים תמונה ומעלים אותה...
או, הנה:















אני אהיה עם תואר (ראה ערך: נייר טואלט)
עבודה במה שאני רוצה לעסוק בו (מפיק טלוויזיוני בלוס אנג'לס..או מגיש קפה לאחד מהם)
ובעיקר שמח שהעניין נגמר.
אז למה בעצם אני שונא סוף?
כנראה בגלל שצריך להגיע לשם קודם
וכי זה אומר שמשהו חדש מתחיל..

בהצלחה לנו!

יום רביעי, 6 באוקטובר 2010

ההיררכיה הלא הוגנת של בחורות - חלק ב

בהמשך לשיחתנו
מצאת את עצמך כבחורה בוגרת ולא מודעת למה את שווה.
יש לעניין פיתרון פשוט:
חפשי עבודה. 

עכשיו, אני עומד לחשוף פה אמת מרה שאתן יודעות, 
אנחנו יודעים ואף אחד לא מדבר על זה בקול רם:
חושבת שאת נראית טוב? 
תנסי להתקבל בתור מארחת. 
התקבלת? תשאירי לי מספר פלאפון באינבוקס או סתם שם משפחה,
ותוודאי שהתמונות שלך מתאילנד 2010 זמינות לאנשים 
שהם גם לא חברים שלך, תודה.

לא התקבלת? אמרו שיחזרו אלייך מאוחר יותר ואת מאמינה שזה יקרה?
צר לי תמימה יקרה, 
עולם אכזר שנשים נשפטות בו בזכות החיצוניות שלהן.
את מוזמנת לכעוס, לצעוק, להצטרף לאירגון פמיניסטיות ולשכנע את כל מי שהכרת
שאת לא לסבית.
זה לא יעזור.

אבל הסירו דאגה מליבכן, לאכוסיות יקרות שלי. 
גם בצמרת המאבק הוא קשה:
ידוע בקרב גברים רבים במדינה שאת המלצריות הכי אממ..חמות אפשר למצוא באגאדיר,
כאילו, הם מוציאים לוח שנה בכיכובן של המלצריות. יותר מזה? 
אז תארו לכן את המצב הבא - את כוסית, התקבלת לעבוד באגאדיר, עברת סלקציה
ופתאום את מגלה שאת לא מצטלמת לחודש מרץ כמו שתמיד רצית. 
האם את כוסית שקיבלה ציון "לא מספיק"?

האם יש השפלה גדולה יותר מזו?
את פצצת לא מספיק, אולי העולם לא ידע. אבל את כן.
ואז תיכנסי לסרטים עם עצמך, תגלי שיופי לא באמת פותח את כל הדלתות לככב בלוח שנה,
את צריכה גם שכל. אבל למי יש זמן לשכל כשיש יופי?
ובכל זאת, תצטרכי ללמוד.
מה קל?
תקשורת.
בשביל מה חסכת כל כך הרבה? בשביל ללמוד במקום הטוב ביותר שיקבל אותך,
נגיד, המכללה למנהל.

וככה, כוסיות עם ביטחון עצמי נמוך שלי, הגורל האכזר שלכן ימשוך אתכן לגורל שלי
שמסתכם בלהכיר אתכן ולגחך לעצמי צחוק קטן של הנאה 
כשנחליף בינינו את המילים הראשונות במכללה. 

נתראה שם, 
אני אהיה זה שבוהה.

מלצרית שעברה סלקציה לחודש מרץ

















נ.ב - הפוסט בכוונה מתמקד ביפות שבבנות המין היפה ומתעלם באכזריות מהפחות יפות מבינכן
מהסיבה שאתן כאלה.

יום שישי, 24 בספטמבר 2010

ההיררכיה הלא הוגנת של בחורות - חלק א

.לא נולדנו שווים, זאת עובדה קיימת 
הרי אם המשגיח הגדול עושה שלום במרומיו היה הוגן, הוא היה יוצר 
.כל אחת ממכן שווה. ומדובר פה בתרתי משמע 
אבל האמת היא שונה לחלוטין. 
כמו שיש בנים שמתפתחים לאט 
(לא אני, השיערות ברגליים הופיעו בכיתה ו', בכיתה ז' הייתי הכי גבוה בכיתה
בכיתה ח' - הכי נמוך), כך יש גם בנות. 

לבעלות המזל או הכסף לניתוח פלסטי, נכתב בקורות חיים של החיים סעיף מיוחד עם הכותרת:
"הברווזון המכוער" 
או לפי מילון אבן - שורפיה:
"הייתי מכוערת, עכשיו תראו אותי - רגליי לא נסגרות מבחירה".
לפחות מבורכות בממון או בגנים טובים, יש שתי מסלולים:
א) לחשוב שהיא יפה כי דימיון בונה מציאות הרי
ב) לחיות בהכחשה.

נתמקד בסעיף ב:
לחיות בהכחשה מתחלק לשתיים - 
א) טוב, אני מכוערת, אבל יש מישהו שיאהב אותי בגלל מי שאני מבפנים
*הערת עורך: את גם מכוערת וגם מטומטמת? נדפקת כפול. ריד מאי ליינס:
בנים
רואים 
חיצוניות
ואזאולימגליםשישאופיבשלבמאוחריותר.אולי.
ב) אני לא מכוערת
*הערת העורך: הייתי כותב "נניח שאת כן" אבל את פשוט כן, אין מה להניח.

עכשיו, שירו איתי:
ואז, מה שקורה הוא שבשלב מסויים בחייך התמימים/
האמת תתפוצץ לך בפנים/
וגם אם היית גירסה נשית של שלמה/מוקפת באלף איברים/
אף לא אחד היה נוגע בך/למעשה/
הם כוווווווווולם היו מעדיפים את עצמם להרדים

- תודה רבה לכולם, אני הייתי קרן פלס.

אז מה תעשי?
איך תדעי מי את? 
האם את מתכחשת?

המשך יבוא...

בתמונה: לא מתכחשת, סתם יפיפיה




יום שני, 20 בספטמבר 2010

סדנה לשיפור עצמי

שלום וברוכים הבאים חברים יקרים!
אני רוצה לפתוח את האירוע החגיגי הזה בשאלה אליכם:
אתם מרוצים?
אל תענו לי ישר, זאת שטות לחשוב שהתשובה הראשונה שעולה לכם בראש היא האמיתית והנכונה!
קחו שלושים שניות לעצמכם ותחשבו טוב טוב –
האם אתם מרוצים??
אני רואה את הפרצופים שלכם...כן, גם את שלך שם בסוף..זאת שמנסה להעלות חיוך מאולץ על הפנים. אני גם יודע מה את תעני לי אם אשאל אותך ספציפית:
"תודה לאל, הכל בסדר"
אבל למה, גברתי היקרה, להסתפק ב"בסדר"?
לא מגיע לך יותר?
בטח שמגיע לך! הרי בשביל מה את מסתובבת בעולם הזה אם לא בשביל התגשמות עצמית?

יקיריי, הגיע הזמן לשינוי.
הגיע הזמן להביט על היום הזה לא כעוד יום של שארית חיינו, אלא על היום שבו אגשים את עצמי.
הגיע הזמן להתעורר בבוקר ולהביט במראה ובמקום לבהות בפרצוף מדוכא, לחייך! כן, כן.. עוד במיטה! ולהגיד לעצמכם – "אני מושלם! החיים שלי טובים ומחייכים אליי! מה עליי לעשות כדי שימשיכו להיות כאלה?" אתם מבינים, תחשבו טוב, יהיה טוב! כן כן, רבותיי וגבירותיי, זאת לא עוד קלישאה. יש לי חדשות בשבילכם: החיים שלכם טובים! אתם צריכים להיות מרוצים!
אני יודע שאני סותר את עצמי, תסתמו.
תראו אותי! אני מרוצה!!
ולמה שלא אהיה?  אני עשיר!!
שאל אותי פעם בחור מקסיקני בטיול שבו חיפשתי משמעות לעצמי:
"מה אתה מעדיף? מיליון דולר או מיליון חברים?"
עניתי לו "מיליון דולר, כסף קונה אושר!"
הוא הביט בי בחיוך מזלזל וענה לי "ואם היו לך מיליון חברים, והיית מבקש דולר אחד מכל אחד מהם?" ומאותו רגע, יקיריי, הבנתי את התכלית שלי, את המהות שלי בחיים הקצרים של כולנו על פני הכדור הזה: אנחנו חומריים!  
אז הנה הבשורה, אהוביי נפש שלי:
העולם לא מסתובב סביב כסף,
הגשמה עצמית היא לא עוד יעד בעבודה שהבוס שלי הציב לי.
הגשמה עצמית היא לא להשיג את הבחורה או הבחור שאני כל כך רוצה.
הגשמה עצמית היא לא להשיג את המוצר ההוא, החומריות הזאת שהופכת אותנו למקובעים כל כך.
הביטו, רבותיי, הביטו סביבכם. הביטו בכל אחד ממיליון האנשים שהצלחתי לכנס פה במקום הזה,
הביטו כמה אנשים רוצים שינוי שגם אתם, ילדי האור של העין השלישית, מייחלים לו ומוכנים לשמוע את הזיוני שכל שלי כי הם חסרי ביטחון בדיוק כמוכם וחושבים שאחד כמוני יודע מה טוב בשבילכם.
מטומטמים, צאו מפה. תמצאו חיים, רק..לפני שאתם עוזבים את המקום.
אל תשכחו לספר עליי לעוד אנשים חסרי ביטחון כמוכם.
ותזכרו,
אני אשפר לכל אחד ואחת מכם את החיים חסרי התכלית שלכם תמורת דולר אחד.
אנרגיות חיוביות ושלל אור קוסמי מיוחד לכל אחד ואחת ממכם יא דרעקים. 


יום רביעי, 26 במאי 2010

על פופיקים ותיסכול

שלום וסליחה!

נתחיל עם הסליחה - אומנם יש בערך 12 איש שבאמת קוראים באופן קבוע את מה שאני כותב,
אבל זה יותר ממה שקיוויתי,
אז עכשיו שנזכרתי שבעצם יש לי בלוג ושצריך לכתוב בו. 
הנה, חזרתי. 

ועכשיו לשלום,
זה לא שלום של "היי" זה שלום שהוא "ביי",
אני נפרד לצערי הרב מהפופיקים שלכן.
אומנם אתן החלטתן להיפרד מהם על דעת עצמכן כדי להיות קורבנות אופנה,
ואני ישבתי מהצד וסבלתי בשקט. אבל חאלס. לא עוד.

אני מנסה להבין מה השתבש,
אשמת מי? 
שלנו כי אנחנו בוהים?
שלכן כי קר לכן?

נשים, כוסיות, חולרות:
אפשר להבין מה הקטע של הגיזרה הגבוהה הזאת שלכן?!?!!?

לשם המחשה, להלן דוגמא א':





















סקארלט ג'והנסון, אישה מדהימה שמופיעה בהרבה חלומות לא כשרים.
ופה למעלה? קצת מתחת לציצים. 
זה איכס.
והנה עוד:






















ריאהנה שמה, 
אז תקשיבי לי טוב:
לא בא להופעה שלך, למה מה קרה צריך לצבוע מדרכות בבית שאן בשביל לראות אותך
לבושה? ועוד ככה??
יש בכלל מדרכות בבית שאן??

דקה של רצינות.
נשים, כוסיות, חולרות:
אני מבקש בשם כל הבנים - 
רוצות לעשות לנו טוב על הלב?
אל תלבשו משהו שיגרום לנו לחפש את התחת שלכן קצת מתחת לחזייה!
רוצות להתלבש רטרו ושיקי?
תחזרו לקיץ 2008, ולא לקיץ 1982!
רוצות דאגות בחיים?
תתיישבו ותעסיקו את עצמכן האם רואים לכן את החוטיני כמו פעם!
יש?
יופי, אז עכשיו נהפוך את זה לרשמי:
אני, החתום מטה דורש בשם כל בני ישראל
להוציא מחוץ לחוק חצאית, מכנס, מכנסון, תחתון בגיזרה גבוהה וכוי"ב שמכניס את הפופיק הנשי
לחושך ואבדון ומשטיח את האחוריים ומבלבל אותנו (להלן, המין הגברי) וגורם לנו לדיסאוריאנטציה
קשה לגבי איפה מתחיל ואיפה נגמר העכוז (להלן, ישבן, אחוריים, טושי, בוטי, תחת). 
בחתימתי, אני מתחייב בזאת להתעלם מכל בת ישראל אשר מפרה את החוק הנ"ל באופן בוטא
לרבות זכותה להתעלם ממני קודם.

על החתום,
ב. שורפ
יו"ר האגודה הבינלאומית לביטול הגיזרה הגבוהה 

ונסיים בנוסטלגיה אופנתית של גיזרה נמוכה בתקווה לעולם טוב יותר בשנים הבאות עלינו לטובה



יום חמישי, 8 באפריל 2010

נינט טייב היא זמרת טובה

"נינט?"
- "כן?" ענה קול מבוייש ורועד במקצת מעוצמת ההתרגשות
"מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה?"
-"וואו...זמרת"
"אה ..כן? ואת יודעת לשיר?"
-"אממ..כן..אני מניחה.."
"תשירי לנו משהו..."


















"וואו...הורדת לנו ים של דמעות! את העתיד!
העתיד אנחנו אומרים לך!! מי יזכור את גבסו בעוד כמה שנים?
וכמה כבר שירי מימונה הזאת תישאר סקסית מספיק בשביל להיכנס לשמלות הקצרצרות האלה?
אין, את העתיד!"
-"וואו..כן?? איזה כיף לשמוע..! אז מתי אני מתחילה לעבוד על דיסק?"
"דיסק? לא לא...חכי ...לאן את ממהרת..? תני לשיר גמר שלך לחרוש את הרדיו עוד..
בינתיים, מה דעתך לעבור לתל אביב?"
-"מה..למה? אבל טוב לי בקריית גת"
"בחייך, אין שום דבר טוב בקריית גת"
-"אבל..זה הבית שלי"
"נו מצויין, יש לך איפה לעשות חגים..
יאללה, הסוכן שלך כבר מפעיל אנשים שימצאו לך דירה בדיוק בלב הבראנז'ה"
-"לב ה..מה?"
"לא משנה. את יודעת לשחק?"
-"מה? לשחק? אממ..לא יודעת לא ניסי.."
"מצויין! יופי של דרמה, תחתמי פה. זה רן, אתם זוג!
ויש לכם שיר, זה השיר שלכם ורק שלכם"
-"השיר שלנו?"


























-"איך הביקורות?"
"את משחקת מעולה, וכולם באמת מאמינים שאתם זוג וזה..אבל.."
-"מה, רגע..אנחנו באמת זוג!"
"כן כן. למי איכפת? זאת לא הבעיה.."
-"אז..מה כן?"
"תסתכלי על התמונה הזאת..את לא רואה שאת כבדה לו?"
-"סליחה?"
"מאמי, בקריית גת את יכולה להסתובב עם תחתוני סבתא,
תל אביב דורשת חוטיני. תכירי, זה חדר. ובו עושים כושר"
-"למה יש מנעול על המקרר?"
"כל מסע של 1000 מייל מתחיל בנעילת מקרר וחדר כושר"


























"או, יותר טוב..אבל עזבי אותך השיר שלנו, עזבי אותך רן,
רצית להיות זמרת, לא?"
-"כן! ברוך השם..סוף סוף, יש לי כמה שירים שכתב.."
"אביב? אביב גפן מכירה?"
-"ברור!"
"יופי, הוא כותב לך ומלחין. תעשי מה שהוא אומר."
-"מה, אבל זה לא מה שרצי.."
"רואה את החדר החשוך עם המיקרופון? כנסי לשם ותצאי עם דיסק.
ותקשיבי לאביב!"


























-"הביקורות אהבו?"
"כן, זה אדיר שהחלפת את רן ביהודה! מלכה..!"
-"דיברתי על הדיסק שלי!"
"על מי?"
-"הדיסק שלי! מה שהוצאתי.."
"מה שאביב כתב? אה..כן, זה מכר יפה..אורנג' מוסרים תודה!"
-"אני רוצה להתחיל לעבוד כבר על הדיסק הבא! הפעם לבד!"
"כן, טוב.. שומעת? אורנג' יצאו קצת מניאקים ולא משלמים יותר מדי.
אבל פלאפון רוצים אותך לאיזו פרסומת...מה את מוכנה לעשות בשביל הכסף?"














"מצויין! את נראית מצויין!!"
-"לא נכון, אני נראית כמו בוהן עם שיער"
"חייכת כל הדרך אל הבנק, לא?"
-"כסף זה לא הכל בחיים"
"כשנלך לישון עם יהודה לוי בסופו של כל יום, אנחנו גם נגיד את זה..
עכשיו תחכי קצת שהשיער יגיע למשהו שיקי תל אביב כזה ותתחילי לעבוד על הדיסק שלך לבד"
-"ומה בינתיים?"
"תחני באדום - לבן או משהו.."


























-"הנה, השיער ארוך! כתבתי שירים..אני מתחילה להקליט!"
"קחי..קחי את הזקנים פה, הם נקראים רוקפור, הם ישימו לך קצת גיטרות חזקות במוזיקה"
-"אבל זה לא מה שרצי..."
"כן, טוב..את כמו תוכי. כנסי לשם..חדר חשוך, מיקרופון ותיכנסי לדיכאון קצת בחיאת ראבק" 


























"מה יש לך?"
-"יצא לי חרא דיסק, הגיטרות הורסות לי את הסיכוי לגלגלצ והקהל לא יאמין לי"
"לא נורא, למדת לנגן על גיטרה!"
-"אני לא אהיה זמרת, אה?"
"למה לא? למה השליליות הזאת?!
הנה, בדיוק מצאנו לך תפקיד בהצגה..זה ישבור לך את האימג' של הרוקרית שהחלטת לטפח לעצמך.."
-"אבל אתם אמרתם לי להיות כזאת..!"
"אל תחפשי אשמים, די, זה מאחורייך. ההצגה הזאת היא העתיד שלך! שם יש לך גם הזדמנות לשיר!
והאימג', האימג' החדש שלך יתפוס חזק. כבר לא תצטרכי להוכיח לקהל שלך כלום..
כולם יראו מי את באמת אח"כ!
-"וואו..אתם..ממש מאמינים בזה, אה?"
"מה? אה...כן, כן..ברור. יאללה, תפסיקי לשים איפור שחור, תחייכי קצת, ותפתחי רגליים"
-"אתם..בטוחים שזה הדבר הנכון שעליי לעשות?"
"ברור! עכשיו כולם יודעים סוף סוף כמה את מוכשרת!"
-"כן אה? בסוף כן יצא לי לשיר בהצגה הזאת..זה נחמד"
"כן..כן, ככה אנחנו גם מייחצנים את ההצגה שלך. מדגישים את השירים, 
הרי תמיד רצית להיות זמרת, לא?"