אני שונא התחלות.
אם היה אפשר ש"התחלה" תתחיל מהאמצע, החיים היו מושלמים..
אבל מכיוון שניסיון החיים הרב שלי הוכיח לי שלא כך המצב,
אני אסתפק בלשנס מותניים, להלביש חיוך, להכניס את השוקולד בפיתה
שלי ללאנץ' בוקס של ג'סטין ביבר החדש שקניתי, לדחוף דפדפת כזו
ודפדפת כזו לתיק "קטנטנות" שלי (לזכר בלן עליה השלום),
למצוא סנדלים, לשים גרביים ולזכור שרושם ראשוני
הוא דבר חשוב.
אני שונא שיגרה.
שיגרה זה רע, זה אפילו מתחרז.
לא רוצה ללמוד ללמוד ללמוד, להיבחן להיבחן להיבחן.
פוי.
לימודים מחזירים אותי לתקופה אפלה בחיי, עם משפטים כמו
"הוא לא מנצל את הפוטנציאל הגלום בו", "יש לי עיניים בגב"
ו"הצלצול הוא בשבילי".
אז א' - איך את יכולה לדעת מה הפוטנציאל הגלום בי אם אני באמת באמת
לא מבין למה התכוונה המשוררת ב"בובה ממוכנת"?
ב' - אז למה את מורה? תלכי לקרקס, תרוויחי יותר.
ג' - ואחרי כל מה שעושים לך פה בכיתה, את לא מתה לעוף איך שאת שומעת אותו?
אני שונא סוף.
כי אחרי ששלוש שנים אני אהיה במצב כזה,
רגע...איך גונבים תמונה ומעלים אותה...
או, הנה:
אני אהיה עם תואר (ראה ערך: נייר טואלט)
עבודה במה שאני רוצה לעסוק בו (מפיק טלוויזיוני בלוס אנג'לס..או מגיש קפה לאחד מהם)
ובעיקר שמח שהעניין נגמר.
אז למה בעצם אני שונא סוף?
כנראה בגלל שצריך להגיע לשם קודם
וכי זה אומר שמשהו חדש מתחיל..
בהצלחה לנו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה