יום שני, 5 בדצמבר 2011

עתידות: לא טוב, מיידע'לה, לא טוב

אז איך נאמר?
אני מודאג. 

נתחיל בעובדות היבשות:
אני ימני בדעותיי 
(קסאמים יום יום גם אחרי ההתנתקות,
ארגון טרור שעומד בשלטון ועוד ועוד..)
בבחירות האחרונות הצבעתי ליברמן 
(לא, לא בגלל אחוות סובייטים), 
ובאופן כללי לא באים לי בטוב אנשים בעין
שלא שירתו בצבא אלא אם מדובר בסיבות סוציו-אקונומיות/בריאותיות. 

הטוקבקיסטים כבר שונאים אותי?
אה..אין לי כאלה. 
טוב, אני אמשיך:

אבל -
כאמור, אני מודאג. 
זה לא שעד עכשיו לא היו סיבות לדאגה במדינה הזאת, אבל איכשהו,
התחושה היתה שהאיומים עלינו הם בעיקר חיצוניים. 
ופתאום משהו השתנה. 
השנה האחרונה בשכונה הזאת שלנו של המזרח התיכון והקיץ שלנו בפרט
כן הפיצו משהו באוויר. אתם קוראים חדשות, אתם יודעים מה הלך. 
ולמרות שלא עפתי על המחאה החברתית ובעיקר יוזמיה 
(עד היום, אם אני במצב רוח טוב מדי ואני רוצה להתעצבן, אני נכנס לקרוא 
ציוצים של סתיו שפיר בטוויטר), לא אכחיש שזז אצלנו משהו.
וזה טוב ויפה, 
אבל לא קשור למה שקורה אצלנו בשלטון. 
לאחרונה מתחילות לעוף אצלנו הצעות חוק מוזרות במיוחד..
חלקן מנופחות מעבר לכל פרופורציה על ידי התקשורת 
(חוק לשון הרע היה קיים, הקנס פשוט גדל..אז כולם היו בסדר עם לשלם
50,000 ש"ח על סטטוס שלא היה במקום, נכון?),
וחלק באמת הזויות במקצת וסתם מבוססים על החלשת השמאל רק בגלל שהם הצד השני 
של הקשת הפוליטית. 

במקביל, חברת החשמל מבקשת מאיתנו לחסוך אבל אז מעלה את המחיר כי לא הרוויחה מספיק,
טייקונ...סליחה, הם לא אוהבים שקוראים להם ככה, אמממ..
"אנשים עשירים מאוד שמריצים את המדינה הזאת" חייבים עשרות מיליוני ש"ח אבל מבקשים שיוותרו להם קצת,
כי זה הגיוני, הבנק הרי היה עושה לנו את אותו הדבר.
הרכבת עובדת לפי מולד הירח,
הממשלה משתלטת על רשות השידור וזו מפטרת את מי ש"לא עובר מסך" עלק
וגלעד שליט עדיין בשב..
אה.

אבל לא הכל רע, 
הנה, קיבלנו פטור ממכס עד 1000 ש"ח. אפשר לקנות רבע אייפון 4S.

תמיד כשיוצא לי קצת לחשוב ברצינות (נדיר ביותר כמובן) על אירועי עבר "רעים" היסטורית, 
אני תוהה איך יכול להיות שאף אחד בעולם לא שם לב למה שקורה סביבו 
כשמשהו שבוודאות יהיה רע עתיד לקרות.

והנה, 
חלקי הפאזל זזים, מעבירים אצלנו חוקים אנטי דמוקרטיים מובהקים,
השכנים מגדירים את עצמם מחדש, נסראללה דופק הופעות אורח מטרידות
ומזכיר (זה תפקידו, לא?) בכל פעם שיש לו כוח להמטיר גשמים  + ברק ורעם עם שובל עשן בצפון,
והאירנים מתחמשים והאו"ם והאיחוד מאיימים בסנקציות שמעניינות את אחמדינג'אד בדיוק 
כמו שמעניינת אותי נדידת המוגרבי אדום החזה באפיק הקיץ, 
וקלינטון, אישתו של אחד הידידים הגדולים של ישראל, מלכלכת ואז מכחישה שליכלכה
ואז שוב מלכלכת אבל על אסד ולא על קדאפי (ת.נ.צ.ב.ה) כי לאחרון יש אחלה נפט,
ואובמה מתארח אצל מובארק בשביל לדבר על העתיד החדש ביחסי ארה"ב והעולם הערבי
אבל כשמובארק מבקש יד מאובמה, הוא מקבל ממנו אצבע משולשת.
והחייל מספר 1 לשעבר אצלנו, הפך לשר הביטחון שלא יכול לסתום ת'פה כשצריך
וראש הממשלה שותק כשלא צריך, 
והעם דורש צדק חברתי ושוקל לנדוד מפה החוצה, 
אבל גם בטיים סקוואר מקימים אוהלים,
והעתידות של בזוקה שיקרו לי כי הנה, אני כבר 4 שנים אחרי גיל 21
ועדיין לא הגעתי לירח.

ואולי..אני טועה.
אולי כל זה קורה סתם כהכנה לאחלה טקסטים שיופיעו 
באלבום הקאמבק של סאבלימינל והצל?
אולי לא הכל בעייתי כמו שמספרים לנו?
כי הנה - אנשים קמים בבוקר, והולכים לעבודה והולכים ללימודים וממשיכים
לעבוד בתור הברגים הקטנים שמזיזים את המערכת הגדולה הזאת,
אז אולי, 
בעצם,
כל העולם בסדר, ורק אני דפוק ומודאג?



*פוסט זה ימחק ברגע שחוק לשון הרע יעבור

יום רביעי, 2 בנובמבר 2011

(לא) בגלל המוזיקה

לפני מספר ימים גלגלצ הודיעה כי היא מורידה את תוכנית המוזיקה האלטרנטיבית שלה "הקצה". 
הידיעה הפשוטה הזאת, לרובכם, לא הזיזה את הקצה של האוזן, אבל משום מה פתאום התעוררו
להם אי אלו מבקרי מוזיקה אמיתיים ופחות ועיתונאים נוספים והחלו להספיד את התחנה שמבחינתם בכל מקרה היתה מתה.

הבוקר, התפרסמה בYNET משהו שהוא הכי קרוב לתגובה הרשמית של גלגלצ, אז קליק
קראתי, פעמיים, והחלטתי להגיב. 
בגלל שאני לא שמאלני, אני לא יודע לכתוב טוקבקים,
אז מזל שיש לי בלוג, אה?


אז ככה:
פרידה. סגן מנהלת גלגלצ מעיד על עצמו כעל טכנופוב, 
שזה מסתדר לי מצויין דווקא, כי במקום להתקדם, 
התחנה הזאת הולכת שוב ושוב אחורה. 
במשך 13 שנה היתה לתחנה הזאת רצועה של שעתיים בשביל משהו
שהוא מעבר ל700 שירים שמרכיבים את הפלייליסט שלה. 
כן. 
700 שירים - זה מספר השירים שאותו פלייליסט מושמץ מכיל בתוכו.
לכמה מכם יש יותר שירים באייפוד?
זמן להיפרד מהנוסטלגיה בשקל וללכת קדימה. 
ופה, דווקא ההחלטה לבטל את רצועות הלילה בינהן "הקצה" 
היא דווקא צעד אחד קדימה. 
תכף אפרט..

פירוט:
התלבטות. המשפט "אין מה לשמוע בגלגלצ" לא הגיע מאנשי הכבישים והמשרדים,
הוא מגיע דווקא מאותם האנשים שכן מחפשים משהו קצת שונה מכל מה שמשדרים
להם מכל כיוון. דווקא הם, במקום לפשפש בבלוגים שונים של "מביני עניין", 
מחפשים אופציה זמינה במרחק של כמה תדרים למשהו מגוון. וכעת, שתוכנית זו 
עתידה לרדת, להם בכל אופן - אין יותר סיבה להתלבט.
91.8 ירדה מבחינתם מהסקאלה.

החלטה. ציטוט מפי סגן מנהלת גלגלצ: 
"בשלב מסוים אפילו אנחנו, חובבי האלטרנטיב, 
לא הצלחנו לשכנע את עצמנו שגלגלצ של אחרי שמונה בערב צריכה להתחפש למשהו אחר."
צודקים. 
אבל מה? אחרי 8 בערב - רוב האנשים (להוציא חיילים במשמרות ערב/לילה ברחבי הארץ) שולטים בידיים שלהם ואילו היו יודעים כי החל מ-8, 
הפלייליסט הופך למגוון יותר - הם היו חוזרים לתחנה הזאת. 
כש"עסק שחור" היתה באוויר, חובבי המוזיקה השחורה מצאו את הבית החם שלהם בתחנה ביום ובשעה הקרובה. כנ"ל לגבי אנשי ה"קצה" ואחיותיה. 
גלגלצ החליטה לצאת מהארון ולהפוך עצמה למה שתמיד היתה מבלי להגיד זאת בפה מלא:
הסלקטור בכניסה למועדון הכי שנוא בעיר. 
"שנוא" כי כל מי שקורא לעצמו יוצר מוזיקלי ורוצה חשיפה 
(וכל יוצר רוצה חשיפה, אחרת העולם היה מלא במגירות),
חייב לעבור סלקציה פנימה. ופנימה נכנסים רק מי שהסלקטור מכניס. 
וכרגע, הסלקטור פשוט נהיה סלקטיבי יותר ואם אתה לא חלק ממה שקליט בארץ, או בעולם,
לך חפש.

דוגמאות על קצה המזלג. MGMT? שהתחנה שממתגת את עצמה ב"בגלל המוזיקה" 
תרשה לעצמה להתעלם מהניו יורקרים הכי חמים (נכון ל2009) בתחנות הרדיו העולמיות?
כשהם היו אלטרנטיביים, הם לא הושמעו בגלגלצ, 
הם הושמעו בתחנה כשהמיינסטרים אימץ אותם בחיבוק חם.
לגבי האומנים הישראלים ברשימה - במציאות שבה מיינסטרים נחשב למוזיקה מזרחית, לזרוק שמות 
של אומנים שיודעים לספר סיפור ולפרוט על גיטרה לא הופך אותם לאלטרנטיב, 
זה הופך אותם לאומנים בז'אנר שכרגע לא מקבל חשיפה מספיק גדולה כמו בשנות ה-90. 
זה לא שוליים, זה סתם לשבת בצל ולחכות עד שהשמש
שוב תזרח עליהם.

המטרה של תחנת רדיו ציבורית מסוגה של גלגלצ: להרחיב את גבולות המיינסטרים.
אז למה לא משמיעים את החדש של ג'סטין ביבר, נגיד? 

1 בינואר 2012. יהיה עוד יום בשארית חיינו שבו מי שמקשיב לתחנה מאז שהוא זוכר את עצמו,
ימשיך להאזין לה, ומי שחיפש סיבות שלא להאזין לה, כבר מצא אותן מזמן. 
אז פה אני פונה אליכם, אלטרנטיביים יקרים - תביטו שניה בגילוי הנאות שלי (פססט..מתחת לתמונה), יש?
אחלה. 
אני אחד ממכם, אבל:
אל תתפלצנו. 
להלל את הבלאק קייז, דה הלו סיקוונס, וכל קיק מסונתז שת'ום יורק מחרבן מהספיקרים 
שלכם לא הופך אתכם לטובים יותר או "מבינים" יותר ממי שמקשיב (ונהנה) 
מליידי גאגא, סנופ דוג ואקווה (שבדיוק התקמבקו, אגב).

עוד ניפגש. בוודאות, 
חכו עוד חודש, עד אז אמצא משהו אחר לכתוב עליו. 



גילוי נאות: אני שונא את גלגלצ.

יום ראשון, 9 באוקטובר 2011

להתראות מר י'

הרבה מהמצבים שאנחנו מתגלגלים אליהם בחיים הם תוצאה של פועלות שקורות
בעקבות מעשים של אנשים אחרים. לפעמים זה יוצא כל כך מפתיע וייחודי שזה נראה לנו
כמו צירוף מקרים נדיר או סתם הפתעה בין אם טובה או רעה.

עלינו לארץ באוקטובר 1990, בעלייה הגדולה. 
אני הייתי בן 4 והדבר היחיד שאני זוכר שידעתי בוודאות באותו הגיל הוא שכבר אז שנאתי כרוב כבוש.
ככל שהתבגרתי, מפעם לפעם, וסביר להניח שזה יקרה עד סוף חיי, נקלעת לראשי מחשבה האקראית הזאת שכל אדם שלא נולד פה בוודאי מריץ לעצמי בראש - "מה היה קורה אילו".
איך החיים שלי היו נראים אילו לא היינו עולים לארץ?
מי היו החברים שלי? 
מה היה המצב הכלכלי שלנו כמשפחה?
האם הייתי הופך לאיזה גאון מתמטיקאי כמיטב המסורת הסובייטית (אוזבקיסטן היתה חלק מברית המועצות אז...אממ..כן) או שהייתי מוצא את עצמי מרוח בגיל 14 על המדרכה, שיכור, בודד ומורד בכולם?
התסריטים האפשריים של "איפה הייתי היום אילו היינו נשארים שם" לא נגמרים וכמו שאתם מכירים את המוח שלי הם מגיעים לרמות חסרות תקדים של אושר עילאי או שפל חסר תקדים.

אבל רצה הגורל או כוח עליון או מה שזה לא יהיה שמזיז פה את הגלגלים בחיים שלנו 
ומצאנו את עצמנו בארץ זבת חלב ודבש בנתב"ג, מאזינים ל"הבאנו שלום עליכם" אי שם לפני 21 שנה.

משדה התעופה מצאנו את עצמנו 7 נפשות (אבא, אימא, אנוכי, אחי, סבא ו-2 סבתות) בדירה שכורה במרכז הרצליה ומאז לא עזבנו את העיר. 
האומץ שנדרש לעזוב הכל, להסתכן בלהתחיל דף חדש עם 2 ילדים קטנים במקום זר בלי שפה וסימן שאלה גדול, עד היום נשגב מבינתי ועוד בגלל ערך מוזר ששמו "ציונות"...
ערכים תמורת שום דבר חוץ מאופטימיות זהירה שאכן יהיה פה טוב כמו שמספרים.

האנשים ש"סיפרו" היו שונים ממשפחה למשפחה. 
במקרה שלנו, היה מדובר בשני אנשי מפתח: אחותו של סבא שלי ובעלה שהגיעו לכאן עוד בשנות ה70
והקימו כאן בית ומשפחה עמידה בהחלט. 
משפחה שמגיעה לארץ כמעט בלי כלום לא באמת יכלה להשכיר דירה בהרצליה גם בשנות ה90,
זה לא שישבו להם אנשים באוזבקיסטן, הרימו צלצול למתווך ושאלו איפה פנוי אצלו כי "היי, החלטנו לעלות ארצה..יש דירה בסוקולוב?"
ופה מגיע הסיפור של מר י' ואשתו. 

כאמור היא - אחותו של סבא שלי והוא בעלה.
הזיכרון הסלקטיבי שלי אומנם לא שיריין חלקים ממר י' כשהייתי קטן אבל הסיפורים ששמענו במשך השנים
הוא שבזכות עזרתם, המשפחה שלי קיבלה את ה"נחיתה הרכה" כאן. 
אותה נחיתה רכה היתה בעובדה שנחתנו והיתה לנו קורת גג, אחת, לכולנו. מפה הכל היה תלוי במשפחתי..
אבל מר י' ואישתו תמיד היו שם בשביל לתת את העצה הנכונה והתמסרו לחלוטין על מנת שלמשפחתי יהיה כמה שיותר קל. 

ככל שעברו השנים ואחי ואני התבגרנו, באופן טבעי כמו שקורה לכולנו, הקשר עם הדור הזה (אלא אם מדובר בסבא וסבתא הפרטיים שלך) הולך ונהיה רופף יותר, 
זה דרכו של עולם. 
ובכל זאת, באירועים משפחתיים רחבים כאלה או אחרים כשהיינו פוגשים במר י',
לא היינו מצליחים שלא להיות מרותקים לאדם הזה. אדם נינוח עם שיער אפור עד העורף,
מסורק הצידה וקול רגוע שנותן את הרושם שהכל בחיים הרבה יותר פשוט ממה שהוא נראה..
מסוג האנשים שגם כשאתה אישית מתבגר ומגדל לעצמך ראש על הכתפיים עם דעות מוצקות,
נדמה כי הוא תמיד יודע יותר מכולם, בטח ובטח ממך אך יחד עם זאת, לעולם לא חדל מללמוד עוד.

בשנים האחרונות, מכורח הנסיבות יצא שנפגשנו רק כשסבא וסבתא שלי ביקרו אותם 
ואני (או אחי לחלופין) היינו מקפיצים אותם ויושבים איתם שם למשך הביקור. 

תמיד הרגשתי שם בבית.

מר י' ואישתו תמיד ידעו עלינו פרטים כלליים לגבי איפה שירתנו, איפה עבדנו ויחד עם זאת
אהבו לשמוע פרטים נוספים. ואיכשהו, תמיד הייתי יוצא משם עם הרושם שמר י' גאה בי.
המחשבה הזאת, גם אם היא החזיקה עד שהייתי סוגר את השער החורק של החצר שלהם אחרי, 
היתה תחושה פשוטה וקלילה של אושר רגעי ובשבילי זה יותר ממספיק.
אני חלילה לא אומר שאין לי שום פידבק חיובי מהמשפחה שלי, ההיפך הוא הנכון.
אבל כשזה מגיע ממישהו חיצוני, מאין "דמות אורח" כזאת שמופיעה פעם ב...התחושה היא שונה במובן הטוב של ההרגשה. 

הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה לפני מספר חודשים, ישבנו שם והוא התעניין
באיך הולך לי בלימודים והאם אני עדיין בעבודה ההיא ואיך הולך לאחי בעבודה שלו והאם הוא מרוצה והאם אני מרוצה ועניתי שכן, כי שוב - רק מצורת הדיבור שלו - גם אם היה יושב לי משהו על הלב, איכשהו זה היה הופך למשהו מינורי ולא חשוב. כי אין באמת צרות בעולם.

כבר אז מצבו הרפואי היה בעייתי במקצת, בעין אחת הוא לא ראה כלום ולאט לאט איבד את תחושת הטעם
ולכן לא אכל במיוחד כי "מה הטעם?"
אישתו ישבה לידו וסיפרה לסבתי כשהוא יושב לצידה כי הוא אינו אוכל ואומר לה שדי, הוא כבר חי מספיק זמן אז באמת שהגיע הזמן ללכת. אמר וחייך אליי חצי חיוך ציני. 

מעולם לא פחדתי מהמוות, ואני גם לא מפחד ממנו כיום. 
אותו חצי חיוך שאני נזכר בו עכשיו איכשהו הרגיע אותי עוד יותר..
כולם מתים בסוף, זה לא שיש דרך אחרת. 

אמש, בערב יום כיפור, הוא נפטר בבית החולים אחרי מאבק של כמה חודשים בסרטן,
בן 91 במותו. 
זה לא הגיע בהפתעה שכן הוא היה מורדם בימים האחרונים והכינו את בני משפחתו לסוף הצפוי.
והאמת היא, שזה קצת מתאים לו ללכת ככה...בלי הפתעה, להכין את הקרקע לקרובים לו כדי שיהיה להם כמה שיותר קל לעכל ולהפנים שהמסע של האיש המרתק הזה שאני יודע לא הרבה אבל מספיק עליו, הגיע לקיצו. 

בזמן שמילים אלו נכתבות אני נמצא בחו"ל מהעבודה ואת הבשורה על מותו קיבלתי היום מאבי, 
כאמור - לא הופתעתי כי ידעתי שזה עניין של זמן ובכל זאת מאז ששמעתי על כך ועד הרגע שהתיישבתי לכתוב, נזכרתי בכל אותם אירועים אקראיים שבהם נפגשנו והעובדה הכל כך פשוטה שלא היתה פעם אחת שאני זוכר שבה לא מצאתי את עצמי אופטימי מתמיד אחרי מספר מילים איתו.


ובערב הזה, צאת יום הכיפורים, אני קצת מתחרט שלא יצא לי להיפרד ממך כמו שצריך,
להודיע לך שהכל אצלי יותר מבסדר ואני מבטיח שאעשה כל שביכולתי כדי שהעתיד שלי יהיה גם כזה, ולמרות הדמעה היחידה שהצליחה לברוח לה החוצה בזמן הקלדת המילים פה אחרי כל כך הרבה שנים של יובש היא רק דמעת תודה ושאין צורך לדאוג באמת, כי באמת שהכל בסדר.


עשית המון בשבילנו וכל זאת בתמורה לאישור אקראי במפגשים מזדמנים בין המילים שהכל אצלנו בסדר.



אז תודה לך על מה שהיית, מר י' . 
ולהתראות.
למדתי ממך המון.

יום רביעי, 28 בספטמבר 2011

בשנה הבאה

קליק:



פעם כל מה שרצינו זה לשבת במרפסת ולספור ציפורים נודדות, 
אבל כיום, מי בכלל יראה אותן מעבר לגורדי השחקים?

ילדים בחופשה היו אמורים לשחק תופסת בין הבית לבין השדות,
אבל השדה היחיד שנראה אטרקטיבי היה פארמוויל והוא היה תובעני מדי
ולמי יש כוח להשקיע עכשיו במשהו מחייב? 
ואז אמור להגיע הפזמון, אבל אשמור אותו לסוף.

ענבים אדומים היו אמורים להבשיל עד הערב ולהיות מוגשים צוננים לשולחן.
אבל עם החום הזה, בערך עד 1 בצהריים הן היו הופכות את עצמם 
לבציר 1983 וזה עוד מבלי שידרכו עליהן כפות רגליים שעירות של קיבוצניק.
ומי בכלל מכיר את המילה "צונן"?
רוחות רדומים היו אמורות לשאת עיתונים וענן לאם הדרך,
אבל הן לא יעשו את זה בין 15:00 ל-19:00 כי כביש החוף פקוק 
בשעות האלה ואפילו לעיתונים ולעננים מומלץ לחפש דרכים חלופיות. 

 שוב פזמון, אבל תכף..טוב?

בשנה הבאה אנו נצטרך לפרוש ידיים 
מול האור הניגר הלבן, 
ואצל כולנו קיימת תקווה קטנה בלב שזה לא יהיה האור של איזו פצצה 
שמוטלת עלינו משכנינו המאיימים והאור הלבן יהיה האור האחרון 
שנראה בחיינו לפני שנראה את האור שמבטיחים לנו אחרי.

ואנפה לבנה תפרוש באור כנפיים, והשמש תזרח בתוכן
וזה כמובן אם היא עדיין לא הפכה לזן נכחד, 
אני אבדוק בגוגל. 

עוד נראה, עוד נראה,
כמה טוב יהיה
בשנה, בשנה הבאה.

וזה מה שאני מאחל לכולם - 
שנה של בשורות טובות, הגשמה עצמית, בריאות ומספיק רגעים של אושר
כדי שנביט אחורה ונקווה שהשנה שמתחילה כעת, תהיה לפחות טובה
כמו זו שחלפה רק, אם אפשר, כן? הרבה יותר ממנה.

חג שמח!

יום שני, 8 באוגוסט 2011

שלום כיתה א'

שלום כיתה א'!

הימים היו ראשית ימי אוקטובר החמים,
החורף לא הראה שום סימני התקרבות.
השיזוף מהטיול הגדול הלך ודעך לו לאיטו
ובזמן שהמוצ'ילה לאשכנזים שלי צברה כבר אבק בבוידעם,
הילקוט דיזל בצבע "צואה אחרי יומיים בשמש" (או בז' אם אתם ממש מתעקשים)
היה זרוק מולי עם רוכסן פתוח, מוכן לקבל לתוכו את הלפטופ שהחליף את ספרי הלימוד האנלוגיים.

כמו בכל בוקר של ראשית דברים חדשים בחיי, ישנתי קצת פחות בלילה שלפני.
זה לא שהתרגשתי (איי דונט דו אקסייטמנט הרי),
זה שאני פשוט שונא התחלות. כל כך שונא התחלות שאני מעדיף תמיד להתחיל מהאמצע.
אני אוהב את הנעליים שלי יותר אחרי שהן קצת יותר מלוכלכות, אוהב את הבגדים שלי יותר
אחרי שלבשתי אותם אחרי כמה פעמים, 
אוהב את ההמבורגר שלי קצת יותר אחרי שהוא בילה אקסטרה על הגריל,
אוהב את הבחורה שלי יותר אחרי שעשי...קיצר, הבנתם.

אז אם אפשר היה להתחיל את היום הראשון של הלימודים חודשיים אחרי שהוא התחיל בפועל,
כשכולם כבר קצת פחות בשוק, יותר מדברים וצוחקים, יותר מכירות את האדם מאחורי העיניים הכחולות,
יותר מפשיטות אותי במבט שלהן, 
אז היה אפשר להתנהל בקלות יותר בחיים. 

אבל אין צדק בעולם ובטח שלא בארץ (נכון, דפני ליף?)
ולכן צריך להתחיל הכל מהתחלה, אז התחלתי.

ו-10 חודשים, 16 מבחנים, עשרות שעות של חפירות וכמה דייטים שלא הובילו לחתונה אחרי - 
זה נגמר.

ועכשיו שאני משחזר את השנה הראשונה שלי בתור סטודנט מן המניין
ומנסה להבין מה הרווחתי מהשנה המשמעותית הזאת בחיי,
המסקנה ברורה:

כוסיות.

כן. 
שטחי,
צפוי,
אבל אמיתי.

ויש מכל הסוגים: המודעות לעצמן, אלו שלא מודעות לעצמן, הביישניות, הצמחוניות, המקועקעות,
האלה שמתוייגות בהפרש של דקות בערב אחד ב"קלרה" וב"גזוז", האלה שאין שום תמונה 
בהיסטוריה של האנושות של צד שמאל של הפנים שלהן ולעומתן האלה שלא קיים אצלן צד ימין,
האלה שמכירות את כולן ולא מכירות בך כשכולם מסביב, האלה שמכירות רק בך אבל בחיאת,
תעופי ותכירי לעצמך אנשים אחרים, האלה של תאילנד 2009, 2010 ו2011,
האלה עם הקאווה והאלה עם הוודקה רד בול, האלה שתמיד עם מישהו בתמונה
וזה תמיד מישהו אחר,
האלה שנראות מדהים בתמונות
ובלייב? צריכות ללמוד מכונאות רכב, 
האלה שיודעות איך קוראים לך אבל מעולם לא החלפתם מילה,
האלה שאתה רוצה שידעו איך קוראים לך
אבל בשביל זה יש את שנה ב'.
וכולך תקווה קטנה בלב שעד אז הן ימלאו את תפקידן בטבע 
ויקדישו זמן לעדכן אלבומי תמונות עם בגדי ים 
כדי שבאמת יהיו לנו נושאים לשיחה בפתח השנה האקדמית החדשה
כי בינינו? 
הבנות של שנה א', הן כל כך אוקטובר 2010.

אז שלום ולא להתראות, כיתה א'.
אני מוכן להתבגר.


יום ראשון, 24 ביולי 2011

אתם מעצבנים אותי

אתם...כן כן, אלה שחשים את עצמם מובילי מהפכה כאילו הייתם מינימום ערבים בכיכר תחריר,
אתם - מעצבנים אותי. 

אנשים שמכירים אותי יודעים שלוקח הרבה זמן
עד שאני מגיע לשלב שאני באמת מתעצבן בו, 
לא חוטף קריז..זה לגיטימי, אני בן אדם וזה קורה, אני מדבר על ממש ממש עצבים.
עצבים כאלה שמכווצים לי את העיניים, מהדקים לי את הפה עד לרמה כזאת שאני מעדיף
לא לדבר אלא לכתוב וגורמים לי לכאב מציק כזה בצד הימני של הראש, קצת מעל הגבה שלי.

כאלה עצבים.

אתם מעצבנים אותי כי אתם אינטרסנטים לא פחות ממני.

אין לכם מושג בשביל מה הקמתם אוהל בשדרות רוטשילד. 
אתם מנגנים לעצמכם בראש איזשהו שיר אלטרנטיבי (וחלילה לא מיינסטרימי) 
שמדבר על סוג של מהפכה שלא תקרה מחר, מחרתיים או בעוד שנה.
חלקכם אף כל כך מרוכזים בעצמם, ששכחו שלא כולם נולדו פה ושזאת שטות 
מוחלטת לטעון שהדור של הורינו עבד הרבה פחות מאיתנו.
הרי הם בטח עלו לפה רק כדי להגיע 
ולשטוף כלים כדי לפרנס את המשפחה למרות שהם מחזיקים בתארים 
מכובדים ביותר במדינות האם שלהם. 

אני לרגע לא אומר שהכל בסדר במדינה שלנו ואין שום סיבה לצאת לרחובות
ולמחות ולמחות ולמחות. 

גם לא הייתי שורף את המקלדת הזאת בהקלדה עצבנית אם לא הייתי מביט 
על כולכם, האנשים שהתנחלו באוהלים בשדרה ורואה את העיניים המפוייסות שלכם,
השרוואלים והלונגים בצבעי הקשת והאווירת מוש בן ארי וריח הגראס באוויר 
שמתפוגג לו בשניה שאיזה פוליטקאי בא לבקר ואתם ממלאים את נפשכם בזעם כי
"הוא בטוח מושחת והוא לא ניצן הורוביץ"
ואתם זורמים עם פליטי הריאליטי שבאים לדבר איתכם כאילו הם טובים יותר
ממכם במשהו עקב העובדה שהם נעלו את עצמם 100 ימים בבית מרושת במצלמות 
למרות שעל הזין שלהם אתם והמחאה הזאת שלכם 
והם חוגגים ב"יא יא" בזמן שאתם צועדים ברחובות
ועפים על עצמכם שהתחלתם מהפכה אמיתית. 

שאלתי. 
באמת שניגשתי ושאלתי מישהו בצורה הכי ישירה:
"מה אתה מצפה שיקרה?"
-"וואלה אחי, שפאקינג יהיה פה טוב יותר"

נהדר.

שמי יתחיל להקשיב לך? 
ביבי? 
אז הוא יקשיב, 
ואם תהיה ממש ממש ממש אופטימי, אז הם גם יתפטר כמו שברק
התפטר אחרי שגילו אצלו עובדת זרה בבית. רייט?
ואז מה?
מי יבוא או תבוא במקומו?
מישהו/י שכן יעשה שינוי?

הרי איזה שינוי צריך לקרות פה על מנת שנהיה מרוצים?
הממשלה הימנית תיפול והתקשורת השמאלנית תחגוג,
תעלה הממשלה השמאלנית ופתאום יאשימו את הטוקבקיסטים בימניות.

אתם מעצבנים אותי כי אתם חבורה של אידיוטים חסרי כיוון.
ויותר גרוע?
אתם גורמים לכולנו להיראות ככה.

אתם מעצבנים אותי כי רובכם חבורה של נגררים אחרי קומץ אנשים 
שבאמת באמת באמת באמת מעוניין בשינוי.

אתם מעצבנים אותי כי אתם לרגע לא תקומו ותצעדו רבבות רבבות 
בשביל חייל אחד שיושב בשבי כבר 5 שנים.

אתם מעצבנים אותי כי מחר בבוקר רובכם שצעדתם לפני שעות ספורות בעצרת הדיור הזאת
יגיע מחר לעבודה וימשיך את השבוע שלו ושגרת חייו בסבבה
ובכל זאת תעופו על עצמכם שהייתם חלק משינוי.
אבל יקיריי, לא כך הדבר. 
בכיכר תחריר עשו מהומות יום יום עד שקרה משהו.
ואתם? מחר בבוקר תהיו עם הגיטרות והחיוך שמספר חוויות
מליל אמש. שינוי? יגיע אחי...יגיע..מה אתה דואג? 

תפוצצו לעצמכם את הבועה.

עשרות אלפי אנשים הם לא מספיק אנשים בשביל להזיז פה כלום.
להעיר את הממשלה זה לעשות הפגנה גם מחוץ לרחבת תיאטרון הבימה.
כי גם בהרצליה, פתח תקווה, אשדוד, בת ים, גבעתיים, חיפה ועוד מקומות 
אחרים יקר לחיות פה וגם שם צריך עצרת לא פחות מהעצרת בתל אביב.

עשרות אלפי אנשים תמכו בשלום עם שכנינו אי שם בכיכר מלכי ישראל בשלהי נובמבר 1995,
אבל אדם אחד בלבד הצליח באמצעות שלוש יריות להרחיק את החלום הזה
מספיק רחוק כדי שיראה לנו לא ריאלי גם 16 שנה אחרי..
זאת לא הכמות, זאת הדרך למטרה. 
ולכם אין לא את זה ולא את זה..
אנחנו דור מזויין אינדיד.

אתם מעצבנים אותי כי אני מביט בכם ולא מרגיש שייך אליכם למרות 
שבתכלס אני כן. 
בקרוב אחפש דירה לעצמי ואקים משפחה וארצה לחסוך בשביל אישתי, ילדיי
ובשביל עצמי ובכל זאת אני מוכן להתפשר איפה שאתם לא.

בחיים לא אשלם על פח אשפה של 2 חדרים, ריח של שתן נלווה, מחסור בחניה 
וקירות מתקלפים רק כי בערב אני יכול להשכיר אופניים ולעבור 2 רחובות
ולהתנחל בפאב הקבוע שלי מיד אחרי שדפקתי עוד טוסט נקניק בסודוך. 
אוציא לעצמי מהראש את המחשבה הכל כך מטומטמת הזאת שאנשים גרים בפירפריה
כי נכפה עליהם ולא מבחירה ואתחיל למחות על דברים שיש להם מטרה אמיתית
שהיא קצת מעבר ל"שיהיה פה טוב יותר". 

מהפכה באמת נחוצה פה.
אבל היא לא של הצעירים בלבד, השמאלנים בלבד, 
הסחים וההיפסטרים בלבד,
היא צריכה להיות של כולנו - של כל העם. 
אני מבטיח שאהיה הראשון שאצא לרחובות כשכולם יתאגדו
בשביל זכויות לקשישים שאין להם משפחות שידאגו להם,
כי כולנו נהיה מבוגרים יום אחד. 
בשביל שירות חובה לכל העם, כולו.
אשלים מניין בשישי בבית כנסת בתמורה, 
מבטיח.
בשביל שהממשלה שלנו תהיה מורכבת מאנשים כמו משה כחלון (שר התקשורת)
שפועל למען הציבור יותר מאשר שפועל למען עצמו.

והכי הכי חשוב?
בשביל שבאמת באמת תפסיקו לעצבן אותי,
כי לימדו אותי בצבא שכל אוהל מתלקח תוך קצת יותר מ10 שניות
ונשאר לי מספיק חומר דליק עוד מיום העצמאות בשביל להאיר את כל רוטשילד.


וכן, 
יס ווי כן. 

יום שלישי, 12 ביולי 2011

מכתב לנכד



היוש!

זה אני. מתקשה להיזכר בשם?
טוב..זה דיי תלוי איפה אתה מחפש אותי: בטוויטר, בפייסבוק, בגוגל+ ובטח בכל רשת חברתית שימציאו 
עד שתקרא את זה אני שורפ_בי (תתרגם בגוגל לאנגלית),
לפי משרד הפנים נולדתי כבוריס שורפ.

מה זה משרד הפנים? סיפרתי לך פעם, לא?
לא משנה.
זה מקום כזה שלא משנה כמה מוקדם תגיע אליו, תמיד יהיו שם אנשים לפנייך
ולא משנה כמה עמדות שירות יש, תמיד יהיו 2 פקידות שמטפלות בבעיות של מי שהגיע לפנייך.
מה זה "פקידות"?
נשים ממורמרות שלא אוהבות בני אדם.
מה  זה "עמדות שירות"?
המקום שבו לפקידות יש כיסא לשבת עליו.

מזל שזה כבר לא קיים, אה?

איפה היינו?
אה!
אני לא יודע אם העמוד הזה בבלוג יהיה זמין אחרי שאני אעלם מהעולם הזה פיזית
ולכן השארתי לך גם עותק קשיח שביקשתי שתקרא דווקא עכשיו..
מעניין אם הבלוג שלי קיים בכלל עדיין...
אני מקווה שכן כי גם זאת דרך לחיות לנצח וזה מה שכולנו רוצים הרי, לא?
אלוהים יודע איך אתם צורכים את האינטרנט שלכם היום...
...מה? מה אתה שואל?
"מה זה אלוהים?"
חה.

לפני שאחזור לספר לך קצת על עצמי, בוא תספר לי קצת על עצמך.
זה שיש לך משפחה שהקמת ונכדים משלך  זה נחמד, אבל משעמם. כולם עושים את זה.
ספר לי משהו שאני לא יודע!
נגיד, אתה כבר נוהג על מכונית שמעופפת? כי לי הבטיחו את זה כעתיד עוד לפני הבר מצווה שתדע לך.
אנחנו כבר מיישבים את שבתאי? כי שמעתי שבמאדים תכף נגמר המקום ובכלל אנשים מלוננים 
שמזג האוויר מאוד סטטי. 
לא יאמן אה? כשאני הייתי בגילך, לטייל בירח היתה פריבלגיה שרק לנו, העשירים, היתה. 
ו...
אתה עשיר, נכון?

יש לי כל כך הרבה שאלות אלייך שאני באמת לא יודע מאיפה להתחיל.
דבר ראשון והכי חשוב - 
ליידי גאגא עדיין בחיים?
עדיין יש שידורים חוזרים של "חברים" בתלת מימד בערוץ 2?
וסיינפלד?
ג'סטין ביבר כבר התחיל להתגלח?
לא, אני שואל ברצינות..הרי בזמן שתקרא את זה הוא אמור לחגוג...מה...מילניום?
איך הסכמי השלום עם החייזרים? 
הם עדיין מתבאסים לבקר באילת כי יש מלא צרפתים?
הבקסטריט בויז עדיין ביחד?
מה הדבר החם היום באינטרנט?
אני יודע שזאת נראית לך שאלה קצת מטומטמת...אבל סיפרתי לך כבר על התקופה ההיא שבשנים
האלה שרשתות חברתיות היו פופלאריות, חשבתי שאני מלך העולם כשמשהו שכתבתי הגיע ל"ראשי"
באתר "מקושרים" ואז הגיע מיי ספייס ופייסבוק וטוויטר והבלוג והגוגל + ולאף אחד מהם אין באמת ראשי
אבל בכולם יש לי חברים שונים, ופתאום כולם מאוד נחמדים אלייך ויוצרים קשרים אחרי שנכתב שהתעשרתי
מאוד באיזה עיתון (חפש בויקיפדיה) כלכלי ו..מהפכות! פתאום אסמסים לא עולים כסף, ולפלאפונים (גם חפש בוויקיפדיה..אין לך כוח להסביר) פתאום אין מקשים וכל אחד בכל מקום רוצה שם משתמש וסיסמא 
ופתאום אתה מתגעגע לימים שהיית רק שם ולא כינוי עם תווים ואותיות גדולות וקטנות וסיפרה אחת וסימן אחד
לפחות ומי זוכר בכלל מה שם החיית מחמד הראשונה שלי ואת מי זה מעניין האם אני אין אה ריליישנשיפ
או סינגל או אלבום ולמה אני בכלל מתוייג פה אם רואים רק את הכתף שלי ו-
די!
אני מקווה שעכשיו הכל הרבה יותר פשוט אצלכם.

אומרים שתמיד כשמביטים בהווה אל העבר, הוא נראה טוב יותר ובגלל זה במשך תקופה ארוכה חשבתי
שמפה נבעה האימרה: "פעם היה יותר טוב".
אז צר לי לאכזב אותך, אבל לא כך הדבר. 
פעם - היה יותר תמים. זה הכל.
אבל עזוב אותך מפילוסופיות חיים שפיתחתי בערב אחד מתישהו בגיל 25, 
מה אני יכול לאחל לך לכבוד יום הולדתך ה70 שעדיין לא איחלתי לך כשהייתי בחיים?
ננסה את זה:
שהנכדים שלך ידעו לכתוב ולא רק להקליד,
יתעדו גם רגעים קטנים שנדמה כאילו הם שגרתיים בחייהם,
עם הזמן מגלים שדווקא הרגעים האלה הם היפים ביותר לצפות בהם,
שידעו להקשיב, לראות, להריח, לטעום ולגעת בכל מה שאמיתי ויפה
וזה, בדיוק מה שיש לך כיום. מקווה שאתה מספיק נבון להעריך את זה.
מזל טוב סבא'לה!
לחיי עוד שנים ארוכות.
הרי הגעת עד כאן, עכשיו תפסיק?
נהה...

איפשהו אחרי משבר גיל המעבר אנחנו, הגברים, הופכים לרגישים יותר
ולכן אתה בטח דומע קצת מהתרגשות עכשיו ומתגעגע אולי לתקופה
שעוד הייתי בסביבה להציק לך.
אז תן חיוך יקירי,
היופי בלהתבגר הוא שהופכים לטובים יותר במה שחשבנו שאנחנו טובים בו 
כשהיינו צעירים יותר:





video

רואה? ההומור שלי הפך להרבה - הרבה יותר מוצלח, לא?

נ.ב - סבתא שלך היתה חיה במיטה.
כאילו...
עד שהיא מתה וזה.

ביוש!