יום שלישי, 5 באפריל 2011

מבוא לאושר

אחת לשנה אני מקפיד לבקר בכותל, 
את הפתק אני כותב עוד בבית כי בתור בן אדם מחושב,
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח 
(סליחה, הצחקתי את עצמי).
איפה הייתי? אה, כן: "בתור בן אדם מחושב" 
אני יודע בדיוק מה אני רוצה מחיי לשנה הקרובה.
איכשהו עם השנים הפסקתי לבקש שלום עולמי מכמה סיבות:
1) אני לא מלכת יופי. למרות שממש בא לי להיות לפעמים.
2) העולם יהיה ממש משעמם וחוץ מאסון טבע פה ושם, 
הצרות שלי יהיו האם אמרתי שלום בבוקר לחלבן או ששוב שכחתי.

אז כאמור, בכל שנה אני מגיע לכותל. שם כיפה מאולתרת, מתקרב לקיר המרשים
הזה, מוציא את הפתק מהכיס, מזיז כל מיני פתקים שתפסו לפני את הBest Spot, 
ובורח משם כל עוד נפשי בי בתקווה להתגשמות המשאלות שלי. 

באחת מתוך השיחות הרבות והלא רציניות (לטענתו) שלי עם איזה מון אמי משכבר הימים,
מצאנו את עצמנו בפורום מצומצם באישון הלילה/הבוקר דנים על חלומות שצריך להגשים ובכך יביאו אותנו לאושר.
הוא הציג את עמדתו, ואני בתור הבן אדם הצודק (תמיד) הצגתי את העמדה הנכונה כמובן.

הגישה שלו דגלה באיזשהי "מטרת על" שתביא אותך לאיזשהי שלמות נפשית ועוד משהו שגרם לי להירדם אז אני לא בדיוק זוכר. מה שכן, אני לא הסכמתי. 
האמנתי ואני עדיין מאמין שאושר הוא עניין זמני שאתה מקבל איזו טעימה ממנו
רק אחרי שהשגת איזשהו חלום שרצית להגשים ולכן כתבת אותו בתור פתק בכותל 
ודחפת אותו לקיר בן קצת יותר מ2000. 
הוא לא הסכים לגמרי, אני איימתי בדקירה, בזה נגמר הדיון. 

בין אם זה בזכות הפתקים אחת לשנה, 
או סתם כי כל מה שכתבו בספר "הסוד" שקראתי ומיציתי אחרי 20 דף נכון,
איכשהו אני מצליח לה...רגע,
טפו טפו טפו, חמסה, מלח מים, מרחתי את עצמי בשום, נישקתי מזוזה, סובבתי תרנגול מעל הראש שלי שלוש פעמים,
זהו.
איכשהו אני מצליח להשיג את כל מה שאני מייחל לו.
בין אם זה קורה ממש מהר או שלוקח לזה קצת זמן,
זה קורה וזה מה שחשוב. 

חלומות מתגשמים ביץ', האושר כן קופץ לבקר.
אבל השאלה נשארת אותה השאלה:  

?Now What