מדי פעם נופלת עליי השראה כזאת שאין לי מושג מאיפה היא באה,
וכשאני לא מתעצל לנצל אותה - אני מנצל אותה.
אז הפעם זה הוביל אותי להתחיל לכתוב את הספר באורך מלא הראשון שלי,
אני יודע איך הוא מתחיל (דה, מהפרולוג פה למטה) ואני יודע איך הוא נגמר.
בין לבין אני אזגזג,
מקווה שיצא לי משהו ששווה להפיץ לעולם בסופו של דבר,
עד אז -
קריאה נעימה!
שניים עשר חודשים בשנה/ בוריס שורפ
מספרים עושים לי בחילה. לא משנה באיזו סיפרה מדובר, אני נרתע מהן.
זה לא שמספרים עשו לי משהו, ההיפך: המספרים שהראה חשבון הבנק שלי בעיקר הודות למשכורת שבירכה אותו בתחילתו של כל חודש היו צריכים לגרום לי איכשהו להעריך אותם, אבל לא. משהו פשוט לא עבד ביחסים האלה ביני לבינם. ובכל זאת, הם בכל מקום: בקילוגרמים הטיפה יותר מדי גבוהים שמראה המשקל כשאני שואל לשלומו, הליטרים של הנוזלים שבן אדם צריך לגמוע במהלך יום, הקלוריות, הסכום שמשלמים על הקלוריות האלה במסעדה טובה, הבירות בערב, הצ'ייסרים, התשלום לביטוח הרכב, התשלום לטסט, לדירה השכורה, לחשמל, למים, למנקה הזקנה שבאה פעם בשבועיים בשביל להוריד את האבק מהטלוויזיה, הכבלים, האינטרנט ועוד ועוד ועוד... הכל מספרים.
ובכל זאת הבעיה שלי היא דווקא עם הספרות הנמוכות. אם להיות יותר ספציפי – כל הספרות מ-1 עד 9. אם להיות עוד יותר ספציפי: הסיפרה "אחת" והסיפרה "שתיים".
דווקא עם סיפרה מס' "שלוש" אין לי בעיה, כי היא לעד תסומן אצלי בתור סיפרה שמחה. הרי אין שום דבר עצוב בשלישיה.
למדתי עם השנים שהרבה אנשים מאוד אוהבים את הסיפרה "אחת" כי היא מבחינתם מסמלת את הטופ שאפשר להגיע אליו. הרי אין דבר מכובד יותר מלהיות ראשון במשהו, גם אם מדובר בדבר שלילי. אם קצת כריזמה וחוש הומור עצמי, זה הופך ליתרון. ומה יותר גבוה מלהיות ראשון? להיות אפס?
ומה יותר גרוע מלהיות ראשון? להיות שני. זה להיות כמעט המנצח, לאכול את כל החרא עד הסוף ולא לראות את הפרס בגמר.
אין שום דבר טוב בסיפרה "שתיים". כי אם אתה לא ראשון, יחיד. אי-זוגי. אתה זוגי, כלומר חלק ממשהו שמרכיב את הסיפרה "שתיים". חלק ממשהו שהוא לא אתה בלבד, יחיד ומבודד.
אך כשכולם סביבך לאט לאט הופכים לזוגיים, לפתע מתחילה לחלחל בך מחשבה סוטה שאולי בעצם הסיפרה "שתיים" היא לא מקור כל הרוע בעולם. אולי בעצם להיות אחד, יחיד ומבודד, שלם, זה בעצם להיות שבר.
כי אחד הוא חלק משתיים. וכולם הופכים לשתיים בסוף, אחרת היינו חודלים מלהתקיים.
עם המסקנה העגומה הזאת החלטתי שאחרי תקופה אי זוגית ממושכת, הגיע הזמן למצוא את חלק ב' לחלק א' של סיפור חיי. השאלה הברורה שנשאלת אוטומטית במוחי היא "מאיפה אני מתחיל?". התשובה המתבקשת והמטופשת ביותר שהחלטתי לענות לעצמי היא "מההתחלה", ומכיוון שלא באמת ידעתי מהי אותה נקודת ההתחלה, החלטתי שעדיף ללכת על הדרך הקלה ולהתחיל איפה שכולם מבטיחים לעצמם ליישם שינויים מנקודה זו והלאה – תחילת השנה. אז פתחתי את היומן הדמיוני שלי במוח, וסימנתי לעצמי את הראשון לראשון לשנת "אלפיים ועוד שנה לא משמעותית מבחינה היסטורית". וישר הבנתי שהתחלתי ברגל שמאל,
מי האידיוט שיתחיל לחפש משהו זוגי בחייו בראשון לראשון?
אני.
למזלי, הבחורה שאני החלטתי לרצות הופיעה דווקא בשני לראשון.
תחי הסימבוליות.
עכשיו רק צריך לגרום לה להבין שאני האחד שלה וביחד נהיה "שתיים" מושלם שכזה.
אז מי אמר שאין שום דבר טוב בסיפרה "שתיים"?
הרי שתיים זה אחד פחות משלישיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה