יום ראשון, 3 בינואר 2010

עשור חדש


הדבר היחיד שאני מנשק בזמן האחרון זה את גיל 24.
בשנת 2020, עשר שנים מהיום – אהיה בשלב אחר לחלוטין ממה שאני נמצא בו היום.
ובגלל שאני במצב רוח מרומם היום, החלטתי להרוס לכל בני ובנות גילי את המצב רוח ולתאר לכם את החיים שלי בעשור החדש.
רק לא הזה, אלא בהבא.

התסריט האופטימי:

"קח לך אישה, ובנה לה בית".
בסדר, בוצע.
רק לא בתל אביב, שונא אותה.
יותר מדי יצורים, פחות מדי פניות פרסה.
איפשהו קרוב: הרצליה, מודיעין, ראשל"צ.
בשביל לבנות לגברת בית, צריך עבודה מסודרת.
"עבודה מסודרת" בישראל 2020  ע"פ ב. שורפ =
חיוך בראשון לחודש כשנכנסת המשכורת,
וחיוך בשני לחודש כשיורד האשראי.
ילדים?
סבבה – שלושה.
שניים בהפרש של שנה אחד מהשניה, ועוד איזה באד בוי שיוולד אחרי כמה שנים כשהגברת ואני נרצה גיוון והבת המתבגרת תצייץ לי בטוויטר "יצאתי, לקחתי את האוטו, למה לא תדלקת?"
ובסטטוס שלה בפייסבוק תעדכן את כל ה1773 חברים שלה שהיא "חייבת לעזוב ת'בית כבר".
וכולה לא תדלקתי, כן?
סבבה בת, נראה אותך מביאה חבר הביתה לפני גיל 20, נראה.

התסריט הפסימי:

"הדרך ארוכה, ואני ציפור בנדודיי".
חוץ מהעובדה שאחרי שציטטתי את השיר הזה אאלץ להוכיח לעולם שאני סטרייט,
אאלץ גם להתמודד עם האבטלה שאני נמצא בה כבר כמה שנים טובות,
עם העובדה שאני בן 34 וגר בבית של ההורים,
עם הבחורה שאין,
הילדים שאין,
החוב לביטוח לאומי שיש,
הכרס שאחו שרמוטה יש,
הפרעת האכילה שאני מפתח בגללה,
וההבטחה העצמית בכל שנה מחדש
שהשנה, יהיה טוב יותר.
אבל לפחות אוכל להתמודד עם העובדה שאני שקרן בן זונה.
אז למה להגיד שהכל פסימי, הא?


ובאיזה תסריט אתם תהיו ב2020?






2 תגובות:

  1. שורפי! נראה לי שהתסריט הפסימי יותר סביר. בפעם הבאה תכתוב איך מנווטים לתסריט האופטימי...

    השבמחק
  2. אהבתי את התמונה..מתאימה לתוכן

    השבמחק