תיאורית העשרת אלפים שעות טוענת כי כל אדם יכול להפוך למומחה
ואפילו סוג של מאסטר בכל תחום שיבחר ללמוד ולעסוק בו אם רק ישקיע בו עשרת אלפים שעות מחייו.
בחישוב פשוט (שימו לב איך אני הופך למתמטיקאי מרשים), זה אומר שאם ברצוני להיות נגיד, פסל קרחונים,
שזה מקצוע מרתק לכל הדיעות ואני רוצה לראות מישהו שחושב אחרת, כל מה שאני צריך לעשות בחיי הוא לפסל קרחונים במשך עשרת אלפים שעות.
כמובן שניתן לחלק את הלימודים בצורה חכמה יותר:
שלוש שעות ביום (21 שעות בשבוע..כן, אני יודע 7*3..וואו, נכון?), ומכאן רק לוודא
שאני מפסל שלוש שעות ביום למשך העשור (בערך) הקרוב והופ,
אני מומחה בפיסול קרחונים.
ב25 במאי המתקרב אלינו לטובה, אני ועוד שני עמיתים ללימודים (הם לא חברים, כי חברים יש רק באגד הרי)
בשעה 18:00 בערב נוזנק לתחרות ארצית של סרט ב48 שעות. אנחנו נקבל ז'אנר, דמות שחייבת להופיע בסרט שאורכו לא יעלה על 7 דקות,
אביזר שחייב להופיע בסרט ושורת תסריט שחייבת להופיע גם כן.
וזהו.
כל השאר עלינו.
בשבועיים האחרונים, שלושתינו נפגשים בשעות הזויות לסיעורי מוחין לגבי דרכי הפעולה. החל מהסצינה שתפתח את הסרט הזוכה שלנו ועד לרמת ה"איך ישמע הכינור המרגש כשדמות מסויימת תיפרד מהעולם הזה מעל המסך שלכם".
מי שמכיר אותי יכול לתאר לעצמו כמו אני נלהב מהפרוייקט כולו. בפוסט הקודם דיסקסתי בכתב עם עצמי ו13 הקוראים הקבועים שלי על מהו אושר בשבילי, ואמרתי שאני לא מאמין באיזשהי מטרת על אלא במטרות קטנות שמזכים אותי באושר כשאני משיג אותן. והנה, חודש אחרי אותו פוסט אני עומד להגשים אחת מהמטרות הקטנות שלי וכן, להיות מאושר.
בין אם הסרט שלנו יזכה או לא, הוא יוקרן באולם קולנוע באחד הסינמטקים בת"א, מול קהל שלא מורכב אך ורק מאנשים שאני מכיר. לראות את השם שלי בקרדיטים באולם קולנוע גדוש בזרים זאת הזדמנות שלא רבים זוכים לחוות.
הבעיה עם המילה "צוות" היא שאין בלעדיות. וכשכל אחד מאיתנו מביא תובנה אחרת לשולחן שבו מונחת פלטה של סיעורי מוחין, תמיד יהיה מי שיסכים ומי שיסרב עד שמגיעים לעמק השווה. אבל עד שמגיעים לעמק, עוברים הרבה מאוד.
כל אחד מאיתנו מגובש בדעותיו ואין בזה דבר פסול, ההיפך.
שבוע לפני התחרות ולאף אחד מאיתנו אין שמץ של מושג איך יראה המוצר הסופי.
אבל כולנו יודעים שהוא יהיה בן זונה. כי איפה שאני מוכן להתפשר, צלע אחרת לא תתפשר
וכך בתקווה נייצר ביחד מוצר מלוטש שכולנו נוכל לעמוד מאחוריו בגאווה
(במובן הסטרייט של המילה).
סרטי אולפנים גדולים, בין אם שוברי קופות או סרטי אינדי שמיועדים לפסטיבלים של אוהבי קולנוע, נעשים על ידי מומחים רבים בתחומם. העורך יהיה מומחה, אחראי הפסקול יהיה מומחה, הצלם, המאפרת, מחלקת האפקטים המיוחדים,
כולם יורכבו מאנשים שמומחים בתפקידם.
הסרט שאנחנו עומדים ליצור יורכב (חוץ מאיתנו) מאנשים שאנחנו סומכים עליהם
והם בעינינו מומחים בתפקיד שאותו ימלאו בהפקה שלנו.
האתגר הכי גדול שלנו יהיה לזכות בתחרות הארצית ואם כבר אנחנו גרידיים,
אז גם בתחרות העולמית, אין פה ויכוח לגבי העניין הזה.
רק שבניגוד לאושר שמלווה בהערכה שנקבל על עבודה קשה ומאמץ רב,
זכיה מבחינתי תהיה הוכחה
שאפשר להכניס עשרת אלפים שעות של מומחיות בשלל תחומים ל48 שעות בלבד.
ועכשיו,
כל שנותר לנו הוא לזכות,
וכמה קשה זה כבר יכול להיות?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה