הרבה מהמצבים שאנחנו מתגלגלים אליהם בחיים הם תוצאה של פועלות שקורות
בעקבות מעשים של אנשים אחרים. לפעמים זה יוצא כל כך מפתיע וייחודי שזה נראה לנו
כמו צירוף מקרים נדיר או סתם הפתעה בין אם טובה או רעה.
עלינו לארץ באוקטובר 1990, בעלייה הגדולה.
אני הייתי בן 4 והדבר היחיד שאני זוכר שידעתי בוודאות באותו הגיל הוא שכבר אז שנאתי כרוב כבוש.
ככל שהתבגרתי, מפעם לפעם, וסביר להניח שזה יקרה עד סוף חיי, נקלעת לראשי מחשבה האקראית הזאת שכל אדם שלא נולד פה בוודאי מריץ לעצמי בראש - "מה היה קורה אילו".
איך החיים שלי היו נראים אילו לא היינו עולים לארץ?
מי היו החברים שלי?
מה היה המצב הכלכלי שלנו כמשפחה?
האם הייתי הופך לאיזה גאון מתמטיקאי כמיטב המסורת הסובייטית (אוזבקיסטן היתה חלק מברית המועצות אז...אממ..כן) או שהייתי מוצא את עצמי מרוח בגיל 14 על המדרכה, שיכור, בודד ומורד בכולם?
התסריטים האפשריים של "איפה הייתי היום אילו היינו נשארים שם" לא נגמרים וכמו שאתם מכירים את המוח שלי הם מגיעים לרמות חסרות תקדים של אושר עילאי או שפל חסר תקדים.
אבל רצה הגורל או כוח עליון או מה שזה לא יהיה שמזיז פה את הגלגלים בחיים שלנו
ומצאנו את עצמנו בארץ זבת חלב ודבש בנתב"ג, מאזינים ל"הבאנו שלום עליכם" אי שם לפני 21 שנה.
משדה התעופה מצאנו את עצמנו 7 נפשות (אבא, אימא, אנוכי, אחי, סבא ו-2 סבתות) בדירה שכורה במרכז הרצליה ומאז לא עזבנו את העיר.
האומץ שנדרש לעזוב הכל, להסתכן בלהתחיל דף חדש עם 2 ילדים קטנים במקום זר בלי שפה וסימן שאלה גדול, עד היום נשגב מבינתי ועוד בגלל ערך מוזר ששמו "ציונות"...
ערכים תמורת שום דבר חוץ מאופטימיות זהירה שאכן יהיה פה טוב כמו שמספרים.
האנשים ש"סיפרו" היו שונים ממשפחה למשפחה.
במקרה שלנו, היה מדובר בשני אנשי מפתח: אחותו של סבא שלי ובעלה שהגיעו לכאן עוד בשנות ה70
והקימו כאן בית ומשפחה עמידה בהחלט.
משפחה שמגיעה לארץ כמעט בלי כלום לא באמת יכלה להשכיר דירה בהרצליה גם בשנות ה90,
זה לא שישבו להם אנשים באוזבקיסטן, הרימו צלצול למתווך ושאלו איפה פנוי אצלו כי "היי, החלטנו לעלות ארצה..יש דירה בסוקולוב?"
ופה מגיע הסיפור של מר י' ואשתו.
כאמור היא - אחותו של סבא שלי והוא בעלה.
הזיכרון הסלקטיבי שלי אומנם לא שיריין חלקים ממר י' כשהייתי קטן אבל הסיפורים ששמענו במשך השנים
הוא שבזכות עזרתם, המשפחה שלי קיבלה את ה"נחיתה הרכה" כאן.
אותה נחיתה רכה היתה בעובדה שנחתנו והיתה לנו קורת גג, אחת, לכולנו. מפה הכל היה תלוי במשפחתי..
אבל מר י' ואישתו תמיד היו שם בשביל לתת את העצה הנכונה והתמסרו לחלוטין על מנת שלמשפחתי יהיה כמה שיותר קל.
ככל שעברו השנים ואחי ואני התבגרנו, באופן טבעי כמו שקורה לכולנו, הקשר עם הדור הזה (אלא אם מדובר בסבא וסבתא הפרטיים שלך) הולך ונהיה רופף יותר,
זה דרכו של עולם.
ובכל זאת, באירועים משפחתיים רחבים כאלה או אחרים כשהיינו פוגשים במר י',
לא היינו מצליחים שלא להיות מרותקים לאדם הזה. אדם נינוח עם שיער אפור עד העורף,
מסורק הצידה וקול רגוע שנותן את הרושם שהכל בחיים הרבה יותר פשוט ממה שהוא נראה..
מסוג האנשים שגם כשאתה אישית מתבגר ומגדל לעצמך ראש על הכתפיים עם דעות מוצקות,
נדמה כי הוא תמיד יודע יותר מכולם, בטח ובטח ממך אך יחד עם זאת, לעולם לא חדל מללמוד עוד.
בשנים האחרונות, מכורח הנסיבות יצא שנפגשנו רק כשסבא וסבתא שלי ביקרו אותם
ואני (או אחי לחלופין) היינו מקפיצים אותם ויושבים איתם שם למשך הביקור.
תמיד הרגשתי שם בבית.
מר י' ואישתו תמיד ידעו עלינו פרטים כלליים לגבי איפה שירתנו, איפה עבדנו ויחד עם זאת
אהבו לשמוע פרטים נוספים. ואיכשהו, תמיד הייתי יוצא משם עם הרושם שמר י' גאה בי.
המחשבה הזאת, גם אם היא החזיקה עד שהייתי סוגר את השער החורק של החצר שלהם אחרי,
היתה תחושה פשוטה וקלילה של אושר רגעי ובשבילי זה יותר ממספיק.
אני חלילה לא אומר שאין לי שום פידבק חיובי מהמשפחה שלי, ההיפך הוא הנכון.
אבל כשזה מגיע ממישהו חיצוני, מאין "דמות אורח" כזאת שמופיעה פעם ב...התחושה היא שונה במובן הטוב של ההרגשה.
הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה לפני מספר חודשים, ישבנו שם והוא התעניין
באיך הולך לי בלימודים והאם אני עדיין בעבודה ההיא ואיך הולך לאחי בעבודה שלו והאם הוא מרוצה והאם אני מרוצה ועניתי שכן, כי שוב - רק מצורת הדיבור שלו - גם אם היה יושב לי משהו על הלב, איכשהו זה היה הופך למשהו מינורי ולא חשוב. כי אין באמת צרות בעולם.
כבר אז מצבו הרפואי היה בעייתי במקצת, בעין אחת הוא לא ראה כלום ולאט לאט איבד את תחושת הטעם
ולכן לא אכל במיוחד כי "מה הטעם?"
אישתו ישבה לידו וסיפרה לסבתי כשהוא יושב לצידה כי הוא אינו אוכל ואומר לה שדי, הוא כבר חי מספיק זמן אז באמת שהגיע הזמן ללכת. אמר וחייך אליי חצי חיוך ציני.
מעולם לא פחדתי מהמוות, ואני גם לא מפחד ממנו כיום.
אותו חצי חיוך שאני נזכר בו עכשיו איכשהו הרגיע אותי עוד יותר..
כולם מתים בסוף, זה לא שיש דרך אחרת.
אמש, בערב יום כיפור, הוא נפטר בבית החולים אחרי מאבק של כמה חודשים בסרטן,
בן 91 במותו.
זה לא הגיע בהפתעה שכן הוא היה מורדם בימים האחרונים והכינו את בני משפחתו לסוף הצפוי.
והאמת היא, שזה קצת מתאים לו ללכת ככה...בלי הפתעה, להכין את הקרקע לקרובים לו כדי שיהיה להם כמה שיותר קל לעכל ולהפנים שהמסע של האיש המרתק הזה שאני יודע לא הרבה אבל מספיק עליו, הגיע לקיצו.
בזמן שמילים אלו נכתבות אני נמצא בחו"ל מהעבודה ואת הבשורה על מותו קיבלתי היום מאבי,
כאמור - לא הופתעתי כי ידעתי שזה עניין של זמן ובכל זאת מאז ששמעתי על כך ועד הרגע שהתיישבתי לכתוב, נזכרתי בכל אותם אירועים אקראיים שבהם נפגשנו והעובדה הכל כך פשוטה שלא היתה פעם אחת שאני זוכר שבה לא מצאתי את עצמי אופטימי מתמיד אחרי מספר מילים איתו.
ובערב הזה, צאת יום הכיפורים, אני קצת מתחרט שלא יצא לי להיפרד ממך כמו שצריך,
להודיע לך שהכל אצלי יותר מבסדר ואני מבטיח שאעשה כל שביכולתי כדי שהעתיד שלי יהיה גם כזה, ולמרות הדמעה היחידה שהצליחה לברוח לה החוצה בזמן הקלדת המילים פה אחרי כל כך הרבה שנים של יובש היא רק דמעת תודה ושאין צורך לדאוג באמת, כי באמת שהכל בסדר.
עשית המון בשבילנו וכל זאת בתמורה לאישור אקראי במפגשים מזדמנים בין המילים שהכל אצלנו בסדר.
אז תודה לך על מה שהיית, מר י' .
ולהתראות.
למדתי ממך המון.
