יום חמישי, 30 בדצמבר 2010

מה ארצה להיות כשאהיה גדול

אני לא אשקר,
באמת שלא זכור לי אם מישהו אי פעם שאל אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדול.
למרות זאת, אני לא מריץ לעצמי סרטים בראש של "אולי לאף אחד לא באמת איכפת"
הרי מה זה משנה, 
כשאנחנו קטנים, כל מה שאנחנו רוצים זה שישימו לב אלינו, 
ככל שמתבגרים יותר ויותר מבינים שכל מה שאנחנו רוצים זה רק מה שיכניס לנו יותר ויותר כסף.
כשמביטים קצת מעבר לחומריות ומבינים איך באמת העולם הזה עובד, 
מגיעים למן הארה כזאת שבעצם, אתה יכול להיות האפס הכי גדול בעולם, 
אבל אתה תהיה המודל לחיקוי של רבים אחרים אם רק תכיר את האנשים הנכונים שיביאו אותך לשם, למעלה.

ככל שעובר יום אחרי יום, אנחנו מגלים שמעטים האנשים שהביאו את עצמם לגדולה בזכות עצמם,
עוד מקורב של ההוא, עוד "ריאליטי" שמעניק בועה עד העונה הבאה
כשיגיעו המתמודדים החדשים והישנים יצטרכו להתמודד עם ה45 דקות שפתאום נותרו להם מחוץ לברנז'ה. 
אנשים שמתבגרים בטיפשות רוצים אך ורק כסף.
אנשים שמתבגרים בחוכמה רוצים איכות חיים. 
וזאת, לאו דווקא קשורה בממון שיש לך...

הסיבה שגם היום, כמעט 25 שנה אחרי שנולדתי אני לא יודע לענות על השאלה
מה ארצה להיות כשאהיה גדול היא כי אף פעם לא שאלו אותי. 
אני יודע מה אני לא רוצה להיות, זה יותר קל לי:
אני לא רוצה להיות טייס או רופא או כבאי,
אני לא רוצה להיות הייטקיסט שבטוח שבזכות השעות שהוא דופק יום יום במשרד
על חשבון האישה והילדים שמחכים לו בבית הוא יביא את האקזיט הבא,
אני גם לא רוצה להיות אחד שעושה אך ורק מה שאומרים לו מבלי היכולת להביע את דעתו.

אני רוצה להיות מפורסם, לא סלב. זה קל מדי.
שיכירו אותי בזכות משהו שיצרתי בצורה זו או אחרת ושאצליח להתפרנס מזה יותר מבכבוד.
אני רוצה להיות האפס הכי גדול בעולם שהכיר את האדם הנכון שהביא לי את המקפצה
שתכניס לי יותר ויותר כסף יום אחרי יום וכל זה רק כדי שישימו לב אליי.
אז בכל זאת, 
מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול?
כנראה שקטן יותר ממה שאני חושב שאני מאחל לעצמי.



יום שלישי, 7 בדצמבר 2010

להלן קיר:



יום ראשון, 14 בנובמבר 2010

כעבור שלוש שנים...

מעולם לא הסתרתי את העובדה שהאדם שהייתי לפני שהתגייסתי 
והאדם שהפכתי להיות תוך כדי הצבא הם שני אנשים שונים (ומסוקסים).
קצת מעל לחודש לפני השחרור ב13 בנובמבר 2007, ושניה לפני שהציעו
לי ולעוד פסיכופט לחתום קבע לאיזו תקופה של חודש, 
אני זוכר שפתאום ירד לי האסימון. 
לא האסימון שהכל נגמר ואיזה באסה ואולי אעלה לתורן ואקפוץ ממנו ראש,
לא זה.
האסימון שירד לי הוא שהכל מתחיל. 
שוב.
בלילה לפני הגיוס הלכתי לישון עם תחושה של "ממחר, החיים שלי שונים".
היום הראשון בצבא עבר, השני, הטירונות, הקורס, השירות הפעיל...
הזמן טס. מכירים עוד ועוד, משתנים עוד ועוד.
ועברו להן שלוש שנים. 
והנה, תוך קצת יותר מחודש אני צריך לבנות את עצמי מחדש.
אז עשיתי כל מה שאדם חכם היה עושה
ואמרתי כן לצה"ל לעוד חודש כי הם הציעו כסף.
אז כסף יצא מזה, והרבה (ותודה לרב"ט דניאל על שהוסיף עוד 0 מימין במשכורת קבע)
ותודה למפקד אלי מאמל"ח שבזכותו עד היום יש לי חוגר מילואים בתנאי קבע
שמעביר לי נסיעה בחינם ברכבת כשאני צריך.

ביום שבו סיימתי סופית עם צה"ל, שאלתי את עצמי שאלה שפחדתי לענות:
"איפה אני שנה מהיום?"
קצת פחות משלוש שנים מאותו היום, 
אני מסתכל אחורה עליי, על הפסיכופאטים שעשו לי את השירות,
ויכול בכנות להגיד לעצמי (ולהם):
We did good.

אז כן, היו כמה טעויות בדרך..
(כמו נגיד ההחלטה להתחיל להיות סטודנט)
אבל היום, שלוש שנים אחרי היציאה לאזרחות,
אני מאחל לעצמי (ולהם) שבעוד שלוש שנים,
We'll do better.

בירה?