(לא) בגלל המוזיקה

לפני מספר ימים גלגלצ הודיעה כי היא מורידה את תוכנית המוזיקה האלטרנטיבית שלה "הקצה". 

הידיעה הפשוטה הזאת, לרובכם, לא הזיזה את הקצה של האוזן, אבל משום מה פתאום התעוררו

להם אי אלו מבקרי מוזיקה אמיתיים ופחות ועיתונאים נוספים והחלו להספיד את התחנה שמבחינתם בכל מקרה היתה מתה.

הבוקר, התפרסמה בYNET משהו שהוא הכי קרוב לתגובה הרשמית של גלגלצ, אז קליק. 

קראתי, פעמיים, והחלטתי להגיב. 

בגלל שאני לא שמאלני, אני לא יודע לכתוב טוקבקים,

אז מזל שיש לי בלוג, אה?

אז ככה:

פרידה. סגן מנהלת גלגלצ מעיד על עצמו כעל טכנופוב, 

שזה מסתדר לי מצויין דווקא, כי במקום להתקדם, 

התחנה הזאת הולכת שוב ושוב אחורה. 

במשך 13 שנה היתה לתחנה הזאת רצועה של שעתיים בשביל משהו

שהוא מעבר ל700 שירים שמרכיבים את הפלייליסט שלה. 

כן. 

700 שירים - זה מספר השירים שאותו פלייליסט מושמץ מכיל בתוכו.

לכמה מכם יש יותר שירים באייפוד?

זמן להיפרד מהנוסטלגיה בשקל וללכת קדימה. 

ופה, דווקא ההחלטה לבטל את רצועות הלילה בינהן "הקצה" 

היא דווקא צעד אחד קדימה. 

תכף אפרט..

פירוט:

התלבטות. המשפט "אין מה לשמוע בגלגלצ" לא הגיע מאנשי הכבישים והמשרדים,

הוא מגיע דווקא מאותם האנשים שכן מחפשים משהו קצת שונה מכל מה שמשדרים

להם מכל כיוון. דווקא הם, במקום לפשפש בבלוגים שונים של "מביני עניין", 

מחפשים אופציה זמינה במרחק של כמה תדרים למשהו מגוון. וכעת, שתוכנית זו 

עתידה לרדת, להם בכל אופן - אין יותר סיבה להתלבט.

91.8 ירדה מבחינתם מהסקאלה.

החלטה. ציטוט מפי סגן מנהלת גלגלצ: 

"בשלב מסוים אפילו אנחנו, חובבי האלטרנטיב, 

לא הצלחנו לשכנע את עצמנו שגלגלצ של אחרי שמונה בערב צריכה להתחפש למשהו אחר."

צודקים. 

אבל מה? אחרי 8 בערב - רוב האנשים (להוציא חיילים במשמרות ערב/לילה ברחבי הארץ) שולטים בידיים שלהם ואילו היו יודעים כי החל מ-8, 
הפלייליסט הופך למגוון יותר - הם היו חוזרים לתחנה הזאת. 
כש"עסק שחור" היתה באוויר, חובבי המוזיקה השחורה מצאו את הבית החם שלהם בתחנה ביום ובשעה הקרובה. כנ"ל לגבי אנשי ה"קצה" ואחיותיה. 
גלגלצ החליטה לצאת מהארון ולהפוך עצמה למה שתמיד היתה מבלי להגיד זאת בפה מלא:

הסלקטור בכניסה למועדון הכי שנוא בעיר. 

"שנוא" כי כל מי שקורא לעצמו יוצר מוזיקלי ורוצה חשיפה 
(וכל יוצר רוצה חשיפה, אחרת העולם היה מלא במגירות),

חייב לעבור סלקציה פנימה. ופנימה נכנסים רק מי שהסלקטור מכניס. 

וכרגע, הסלקטור פשוט נהיה סלקטיבי יותר ואם אתה לא חלק ממה שקליט בארץ, או בעולם,

לך חפש.

דוגמאות על קצה המזלג. MGMT? שהתחנה שממתגת את עצמה ב"בגלל המוזיקה" 

תרשה לעצמה להתעלם מהניו יורקרים הכי חמים (נכון ל2009) בתחנות הרדיו העולמיות?

כשהם היו אלטרנטיביים, הם לא הושמעו בגלגלצ, 
הם הושמעו בתחנה כשהמיינסטרים אימץ אותם בחיבוק חם.

לגבי האומנים הישראלים ברשימה - במציאות שבה מיינסטרים נחשב למוזיקה מזרחית, לזרוק שמות 

של אומנים שיודעים לספר סיפור ולפרוט על גיטרה לא הופך אותם לאלטרנטיב, 
זה הופך אותם לאומנים בז'אנר שכרגע לא מקבל חשיפה מספיק גדולה כמו בשנות ה-90. 
זה לא שוליים, זה סתם לשבת בצל ולחכות עד שהשמש

שוב תזרח עליהם.

המטרה של תחנת רדיו ציבורית מסוגה של גלגלצ: להרחיב את גבולות המיינסטרים.

אז למה לא משמיעים את החדש של ג'סטין ביבר, נגיד? 

1 בינואר 2012. יהיה עוד יום בשארית חיינו שבו מי שמקשיב לתחנה מאז שהוא זוכר את עצמו,

ימשיך להאזין לה, ומי שחיפש סיבות שלא להאזין לה, כבר מצא אותן מזמן. 

אז פה אני פונה אליכם, אלטרנטיביים יקרים - תביטו שניה בגילוי הנאות שלי (פססט..מתחת לתמונה), יש?

אחלה. 
אני אחד ממכם, אבל:

אל תתפלצנו. 
להלל את הבלאק קייז, דה הלו סיקוונס, וכל קיק מסונתז שת'ום יורק מחרבן מהספיקרים 

שלכם לא הופך אתכם לטובים יותר או "מבינים" יותר ממי שמקשיב (ונהנה) 

מליידי גאגא, סנופ דוג ואקווה (שבדיוק התקמבקו, אגב).

עוד ניפגש. בוודאות, 

חכו עוד חודש, עד אז אמצא משהו אחר לכתוב עליו. 

גילוי נאות: אני שונא את גלגלצ.

להתראות מר י'

הרבה מהמצבים שאנחנו מתגלגלים אליהם בחיים הם תוצאה של פועלות שקורות

בעקבות מעשים של אנשים אחרים. לפעמים זה יוצא כל כך מפתיע וייחודי שזה נראה לנו

כמו צירוף מקרים נדיר או סתם הפתעה בין אם טובה או רעה.

עלינו לארץ באוקטובר 1990, בעלייה הגדולה. 

אני הייתי בן 4 והדבר היחיד שאני זוכר שידעתי בוודאות באותו הגיל הוא שכבר אז שנאתי כרוב כבוש.

ככל שהתבגרתי, מפעם לפעם, וסביר להניח שזה יקרה עד סוף חיי, נקלעת לראשי מחשבה האקראית הזאת שכל אדם שלא נולד פה בוודאי מריץ לעצמי בראש - "מה היה קורה אילו".

איך החיים שלי היו נראים אילו לא היינו עולים לארץ?

מי היו החברים שלי? 

מה היה המצב הכלכלי שלנו כמשפחה?

האם הייתי הופך לאיזה גאון מתמטיקאי כמיטב המסורת הסובייטית (אוזבקיסטן היתה חלק מברית המועצות אז...אממ..כן) או שהייתי מוצא את עצמי מרוח בגיל 14 על המדרכה, שיכור, בודד ומורד בכולם?

התסריטים האפשריים של "איפה הייתי היום אילו היינו נשארים שם" לא נגמרים וכמו שאתם מכירים את המוח שלי הם מגיעים לרמות חסרות תקדים של אושר עילאי או שפל חסר תקדים.

אבל רצה הגורל או כוח עליון או מה שזה לא יהיה שמזיז פה את הגלגלים בחיים שלנו 

ומצאנו את עצמנו בארץ זבת חלב ודבש בנתב"ג, מאזינים ל"הבאנו שלום עליכם" אי שם לפני 21 שנה.

משדה התעופה מצאנו את עצמנו 7 נפשות (אבא, אימא, אנוכי, אחי, סבא ו-2 סבתות) בדירה שכורה במרכז הרצליה ומאז לא עזבנו את העיר. 

האומץ שנדרש לעזוב הכל, להסתכן בלהתחיל דף חדש עם 2 ילדים קטנים במקום זר בלי שפה וסימן שאלה גדול, עד היום נשגב מבינתי ועוד בגלל ערך מוזר ששמו "ציונות"...

ערכים תמורת שום דבר חוץ מאופטימיות זהירה שאכן יהיה פה טוב כמו שמספרים.

האנשים ש"סיפרו" היו שונים ממשפחה למשפחה. 

במקרה שלנו, היה מדובר בשני אנשי מפתח: אחותו של סבא שלי ובעלה שהגיעו לכאן עוד בשנות ה70

והקימו כאן בית ומשפחה עמידה בהחלט. 

משפחה שמגיעה לארץ כמעט בלי כלום לא באמת יכלה להשכיר דירה בהרצליה גם בשנות ה90,

זה לא שישבו להם אנשים באוזבקיסטן, הרימו צלצול למתווך ושאלו איפה פנוי אצלו כי "היי, החלטנו לעלות ארצה..יש דירה בסוקולוב?"

ופה מגיע הסיפור של מר י' ואשתו. 

כאמור היא - אחותו של סבא שלי והוא בעלה.

הזיכרון הסלקטיבי שלי אומנם לא שיריין חלקים ממר י' כשהייתי קטן אבל הסיפורים ששמענו במשך השנים

הוא שבזכות עזרתם, המשפחה שלי קיבלה את ה"נחיתה הרכה" כאן. 

אותה נחיתה רכה היתה בעובדה שנחתנו והיתה לנו קורת גג, אחת, לכולנו. מפה הכל היה תלוי במשפחתי..

אבל מר י' ואישתו תמיד היו שם בשביל לתת את העצה הנכונה והתמסרו לחלוטין על מנת שלמשפחתי יהיה כמה שיותר קל. 

ככל שעברו השנים ואחי ואני התבגרנו, באופן טבעי כמו שקורה לכולנו, הקשר עם הדור הזה (אלא אם מדובר בסבא וסבתא הפרטיים שלך) הולך ונהיה רופף יותר, 

זה דרכו של עולם. 

ובכל זאת, באירועים משפחתיים רחבים כאלה או אחרים כשהיינו פוגשים במר י',

לא היינו מצליחים שלא להיות מרותקים לאדם הזה. אדם נינוח עם שיער אפור עד העורף,

מסורק הצידה וקול רגוע שנותן את הרושם שהכל בחיים הרבה יותר פשוט ממה שהוא נראה..

מסוג האנשים שגם כשאתה אישית מתבגר ומגדל לעצמך ראש על הכתפיים עם דעות מוצקות,

נדמה כי הוא תמיד יודע יותר מכולם, בטח ובטח ממך אך יחד עם זאת, לעולם לא חדל מללמוד עוד.

בשנים האחרונות, מכורח הנסיבות יצא שנפגשנו רק כשסבא וסבתא שלי ביקרו אותם 

ואני (או אחי לחלופין) היינו מקפיצים אותם ויושבים איתם שם למשך הביקור. 

תמיד הרגשתי שם בבית.

מר י' ואישתו תמיד ידעו עלינו פרטים כלליים לגבי איפה שירתנו, איפה עבדנו ויחד עם זאת

אהבו לשמוע פרטים נוספים. ואיכשהו, תמיד הייתי יוצא משם עם הרושם שמר י' גאה בי.

המחשבה הזאת, גם אם היא החזיקה עד שהייתי סוגר את השער החורק של החצר שלהם אחרי, 

היתה תחושה פשוטה וקלילה של אושר רגעי ובשבילי זה יותר ממספיק.

אני חלילה לא אומר שאין לי שום פידבק חיובי מהמשפחה שלי, ההיפך הוא הנכון.

אבל כשזה מגיע ממישהו חיצוני, מאין "דמות אורח" כזאת שמופיעה פעם ב...התחושה היא שונה במובן הטוב של ההרגשה. 

הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה לפני מספר חודשים, ישבנו שם והוא התעניין

באיך הולך לי בלימודים והאם אני עדיין בעבודה ההיא ואיך הולך לאחי בעבודה שלו והאם הוא מרוצה והאם אני מרוצה ועניתי שכן, כי שוב - רק מצורת הדיבור שלו - גם אם היה יושב לי משהו על הלב, איכשהו זה היה הופך למשהו מינורי ולא חשוב. כי אין באמת צרות בעולם.

כבר אז מצבו הרפואי היה בעייתי במקצת, בעין אחת הוא לא ראה כלום ולאט לאט איבד את תחושת הטעם

ולכן לא אכל במיוחד כי "מה הטעם?"

אישתו ישבה לידו וסיפרה לסבתי כשהוא יושב לצידה כי הוא אינו אוכל ואומר לה שדי, הוא כבר חי מספיק זמן אז באמת שהגיע הזמן ללכת. אמר וחייך אליי חצי חיוך ציני. 

מעולם לא פחדתי מהמוות, ואני גם לא מפחד ממנו כיום. 

אותו חצי חיוך שאני נזכר בו עכשיו איכשהו הרגיע אותי עוד יותר..

כולם מתים בסוף, זה לא שיש דרך אחרת. 

אמש, בערב יום כיפור, הוא נפטר בבית החולים אחרי מאבק של כמה חודשים בסרטן,

בן 91 במותו. 

זה לא הגיע בהפתעה שכן הוא היה מורדם בימים האחרונים והכינו את בני משפחתו לסוף הצפוי.

והאמת היא, שזה קצת מתאים לו ללכת ככה...בלי הפתעה, להכין את הקרקע לקרובים לו כדי שיהיה להם כמה שיותר קל לעכל ולהפנים שהמסע של האיש המרתק הזה שאני יודע לא הרבה אבל מספיק עליו, הגיע לקיצו. 

בזמן שמילים אלו נכתבות אני נמצא בחו"ל מהעבודה ואת הבשורה על מותו קיבלתי היום מאבי, 

כאמור - לא הופתעתי כי ידעתי שזה עניין של זמן ובכל זאת מאז ששמעתי על כך ועד הרגע שהתיישבתי לכתוב, נזכרתי בכל אותם אירועים אקראיים שבהם נפגשנו והעובדה הכל כך פשוטה שלא היתה פעם אחת שאני זוכר שבה לא מצאתי את עצמי אופטימי מתמיד אחרי מספר מילים איתו.

ובערב הזה, צאת יום הכיפורים, אני קצת מתחרט שלא יצא לי להיפרד ממך כמו שצריך,
להודיע לך שהכל אצלי יותר מבסדר ואני מבטיח שאעשה כל שביכולתי כדי שהעתיד שלי יהיה גם כזה, ולמרות הדמעה היחידה שהצליחה לברוח לה החוצה בזמן הקלדת המילים פה אחרי כל כך הרבה שנים של יובש היא רק דמעת תודה ושאין צורך לדאוג באמת, כי באמת שהכל בסדר.

עשית המון בשבילנו וכל זאת בתמורה לאישור אקראי במפגשים מזדמנים בין המילים שהכל אצלנו בסדר.

אז תודה לך על מה שהיית, מר י' . 
ולהתראות.

למדתי ממך המון.

בשנה הבאה

קליק:

פעם כל מה שרצינו זה לשבת במרפסת ולספור ציפורים נודדות, 

אבל כיום, מי בכלל יראה אותן מעבר לגורדי השחקים?

ילדים בחופשה היו אמורים לשחק תופסת בין הבית לבין השדות,

אבל השדה היחיד שנראה אטרקטיבי היה פארמוויל והוא היה תובעני מדי

ולמי יש כוח להשקיע עכשיו במשהו מחייב? 

ואז אמור להגיע הפזמון, אבל אשמור אותו לסוף.

ענבים אדומים היו אמורים להבשיל עד הערב ולהיות מוגשים צוננים לשולחן.

אבל עם החום הזה, בערך עד 1 בצהריים הן היו הופכות את עצמם 

לבציר 1983 וזה עוד מבלי שידרכו עליהן כפות רגליים שעירות של קיבוצניק.

ומי בכלל מכיר את המילה "צונן"?

רוחות רדומים היו אמורות לשאת עיתונים וענן לאם הדרך,

אבל הן לא יעשו את זה בין 15:00 ל-19:00 כי כביש החוף פקוק 

בשעות האלה ואפילו לעיתונים ולעננים מומלץ לחפש דרכים חלופיות. 

 שוב פזמון, אבל תכף..טוב?

בשנה הבאה אנו נצטרך לפרוש ידיים 

מול האור הניגר הלבן, 

ואצל כולנו קיימת תקווה קטנה בלב שזה לא יהיה האור של איזו פצצה 

שמוטלת עלינו משכנינו המאיימים והאור הלבן יהיה האור האחרון 

שנראה בחיינו לפני שנראה את האור שמבטיחים לנו אחרי.

ואנפה לבנה תפרוש באור כנפיים, והשמש תזרח בתוכן

וזה כמובן אם היא עדיין לא הפכה לזן נכחד, 

אני אבדוק בגוגל. 

עוד נראה, עוד נראה,

כמה טוב יהיה

בשנה, בשנה הבאה.

וזה מה שאני מאחל לכולם - 

שנה של בשורות טובות, הגשמה עצמית, בריאות ומספיק רגעים של אושר

כדי שנביט אחורה ונקווה שהשנה שמתחילה כעת, תהיה לפחות טובה

כמו זו שחלפה רק, אם אפשר, כן? הרבה יותר ממנה.

חג שמח!