השעה 3:08 לפנות בוקר לפי שעון ארץ זבת חלב,
חזרתי הביתה לפני קצת פחות מחצי שעה מהקרנת הבכורה של הסרט (הקצר) הראשון שיצרתי (עם עוד אנשים מכובדים מאוד!)
מאז שהסתיימה התחרות של הסרט ב48 שעות שחפרתי לכם מכל כיוון עליה,
לא הרגשתי יותר מדי.
הייתי מאוד מרוצה מהתוצאה ויחד עם זאת כמו בכל דבר שיוצרים,
תמיד כמהים לעוד - עוד איזה פריים לחתוך, עוד איזו סצינה שהיה צריך לצלם מחדש,
זה לא נגמר ולא יגמר. היופי בלהגיע לשלמות הוא להבין שאי אפשר להשיג אותה,
אבל אפשר לעשות את מירב המאמצים על מנת להגיע כמה שיותר קרוב אליה.
ואני מניח שזה הרושם שיצרנו אצל השחקנים, הצלם, העורך וכל מי שתרם לנו מזמנו היקר בחינם, ללא תשלום והסכים לשתף פעולה עם חבורה של אנשים עם רעיונות גדולים אבל בלי ניסיון ממשי.
אני לא יכול לדבר בשם רן (הבמאי) וסתיו (המפיקה), אבל אני יודע להגיד על עצמי שיותר ממה
שהשופטים ושאר האנשים שיצפו בזה יגיבו בצורה מסויימת לסרט שיצרנו,
חשוב לי יותר מהכל מה יגידו האנשים שאני מקיף את עצמי בהם בשגרת חיי.
כשלראשונה קיבלנו את תאריך ההקרנה שלנו,
והחלטתי שאני מציע לכל מי שאני רוצה לשמוע את דעתו לגבי הדבר הזה שאני חלק ממנו, הופתעתי לטובה ואפילו קצת נבהלתי מהקלות שבה אנשים ענו "ברור שאנחנו שם".
אני באמת שלא יודע להסביר למה זה לא מובן לי מאליו, ואולי טוב שכך.
קצת לפני ההקרנה כבר התחילו הסימוסים "מתרגש?" ועניתי ש"לא". באמת שלא התרגשתי,
ראיתי את הסרט אולי בפעם ה2879 בשבועיים הקרובים, אז ממה אני אתרגש? שמקרינים אותו באולם קולנוע אמיתי ולא אצלי בבית?
יאללה מי ישמע.
זה לא היה כך.
כשהתקשרתי להזמין כרטיסים יום לפני ההקרנה והקופאית שואלת אותי:
"כן..כמה כרטיסים להזמין?"
ואני עונה לה "21", היא השתתקה לכמה שניות,
חזרה על המספר שכרגע נקבתי וקיבלה ממני אישור שזה בדיוק מה שאמרתי.
השיחה הסתיימה, הכרטיסים הוזמנו והיה לי חיוך מפגר על הפנים שלקח כמה שניות להוריד.
בערב ההקרנה (לפני מספר שעות), הגיעו כל אותם ה21 איש.
החברים מהתיכון, החברים מהצבא, מהעבודה, אפילו מרצה מהמכללה
שבא לבדוק מה אנחנו שווים.
מי שקורא את זה עכשיו והיה שם, יעיד שראה אותי בדקות הספורות
שלפני שכולנו נכנסנו לאולם אומר שלום לכולם, מודה להם שבאו ולמרות שלא מודה בזה, מתרגש..לגמרי מתרגש.
שניים עשר סרטים הוקרנו במהלך שעה וקצת,
היו כאלה שהיו ממש גרועים והיו כאלה שהיו מעולים.
באף אחד מהסרטים לא הייתי מרוכז מספיק, אבל באמת שזה לא הם - זה אני.
מקווה שיבינו.
הסרט שלנו היה סרט מס' 9.
כששם הקבוצה שלנו עלה שניה לפני הפריים הראשון של הסרט,
ומחיאות הכפיים של 62 איש שרק אנחנו הזמנו בתוך אולם שמכיל 132 מקומות
הריאו בתשואות אדירות, אני סוף סוף נחתתי באולם מס' 1 של סינימטק ת"א.
הסרט התחיל ובהיתי במסך כאילו שאני צופה בו בפעם הראשונה בחיי.
לא שמעתי מילה מהטקסטים שהקריאו השחקנים,
כל מה שעבר לי בראש זה מה חושבים היושבים בשורה 13.
חברים שלי..
בתום ה7 דקות סרט שלנו, סימסתי לחבר מהתיכון, חברה מהצבא,
לקבל איזה מדגם מייצג של מה הולך בשורת החברים,
הם אהבו. באמת ובתמים אהבו.
מבחינתי זה נתן לי אישור ריחוף אל מחוץ לאולם סינימטק מס' 1 עד סוף הערב.
והערב נגמר, ואיש איש פנה לדרכו...
התיישבתי עם כמה מהנוכחים בערב על בירת סיכום וסיפרתי להם כמה זה עשה לי טוב
כל ההיענות הזאת. אחת מהן אמרה שאימא שלה אומרת כל הזמן שאני אגיע רחוק..
זה קיבל אישור גם מזה שישב מולי, כי "אתה באמת אוהב את זה".
אמן.
אני לא יודע אם נקבל את "חביב הקהל" או בכלל נעלה מהשלב האזורי לשלב הארצי,
בשיא הכנות? זה כבר פחות משנה לי...
בשעה 2:28 לפנות בוקר, שניה לפני שנכנסתי לאוטו ונהגתי מבסוט מתמיד הביתה,
עברתי ליד מבנה הסינימטק ברחוב שפרינצק 2 ונעצרתי לשניה כדי להביט בו.
קצת יותר משעתיים לפני כן, השם שלי הופיע בקרדיטים באחד מהאולמות בפנים
ולי, סוף סוף ירד האסימון
שבמסלולים האלה שכולנו צועדים בהם בחיינו בדרך לאלוהים יודע לאן,
כרגע אני צועד במסלול הנכון.
ב-2:35, התנעתי את האוטו, פתחתי את כל החלונות והתחלתי לנסוע לכיוון ביתי.
כל הרמזורים בדרך הביתה היו ירוקים,
כולם.
הסאונד של המוזיקה מהרמקולים התחלף בסאונד של רוח חזקה כשהגברתי את המהירות,
נזכרתי שוב במבנה הסינימטק העצום והמוזר
ואני, 1.65 של סקסיות נוטפת, עומד ברחבה לבד,
שעות אחרי שכל ההמולה כבר מזמן התפזרה,
ופשוט בוהה במבנה הזה עם מיליארד מחשבות חסרות היגיון בראש.
אז נכון, פרופורציה.
לא זכיתי עדיין בכלום ולא ב א מ ת הגעתי כאן למשהו שאף אחד לא הגיע אליו לפני
ובכל זאת, התחושה שאיתה אני הולך לישון הלילה היא כזאת שניתן, אולי, להסביר כך:
הערב, מבחינתי, כבשתי את הסינימטק.
מעניין מה אכבוש מחר.
