ב-4 ביוני, 2011. לפני קצת פחות משנה העלתי
את הפוסט הזה.
זה היה ערב שבו הוקרן סרט שכתבתי לפרוייקט
48 שעות וברגע שחזרתי,
התיישבתי והמילים פשוט שפכו את עצמן החוצה.
אתמול נחתתי מ4 ימים עמוסים באירועים
שזכיתי בהם בגלל סרט שאני ועוד פסיכופתית כמוני עשינו.
לא אחפור לכם על תהליך
היצירה של כל העניין אבל תסמכו עליי שהוא היה ארוך, מתיש, מייאש לפעמים אבל בהחלט
שווה את זה.
ידעתי שניקח את התחרות בארץ.
לא יודע איך, לא יודע למה, לא מתכוון
להצטנע גם.
ידעתי וידעתי את זה אפילו יותר ברגע שעוד סרט ישראלי עלה לדף התחרות
הארצי.
בערב הגמר הארצי, בדיוק סיימנו מבחן חופר
במיוחד וחצי שעה אחרי סיומו מצאנו את עצמנו יושבים מתוחים רק מחכים להכרזה שתענה
על השאלה שאנחנו כבר שלושה חודשים מחכים לשמוע:
האם אנחנו טסים ללונדון.
המקום השלישי הוכרז, המקום השני הוכרז. לא
היינו אף אחד מהם.
אנחנו היינו במקום הראשון.
מרגע ההכרזה ועד הרגע שבו נרדמנו, הלחיים
שלנו כבר רעדו בצורה בלתי רצונית מרוב חיוכים.
אחוז משמעותי מה"תודה"
שהיינו חייבים היא לחברים שלנו ששיתפו,
הפיצו והביאו אותנו ל3000 צפיות בחודש
וקצת.
בנוסף, השופטים הרעיפו עלינו מחמאות והדגישו כמה הם מאמינים בסרט הזה להגיע
רחוק גם בעולם.
ואז הגיע השלב העולמי.
הקרובים שבינכם יודעים כי לא הכל היה על מי
מנוחות בדרך לשלב העולמי וגם אני מצאתי את עצמי מבזבז את אחת מהפעמים הנדירות בשנה
שבהן אני פתאום לא אופטימי ולא שמח.
ובניגוד למה שקורה בדרך כלל כשעושים דברים
ביחד,
לא רבנו אפילו לרגע.
וביום שישי האחרון, ה23 במרץ מצאנו את
עצמנו נוחתים בלונדון ונכנסים לב.מ.וו סדרה 7 שחורה וארוכה שחיכתה רק לשנינו עם
הנהג הפרטי והובילה אותנו למלון.
החברים מהבית פירגנו מהרגע הראשון ולכן,
למרות שידענו כבר באותו הערב שמתוך 29 המדינות שעלו לגמר העולמי, אנחנו לא בטופ 5,
סיפרנו לבודדים על כך.
זה הרבה אנשים לשכנע שבאמת שלא התבאסנו.
ובשיא הכנות – לרגע לא התבאסנו שלא עלינו
לחמישיה הסופית.
פאנל השופטים שישב בתחרות העולמית, מבקרי
קולנוע, שחקנים, הדגישו בין בדיחה לבדיחה שבסופו של דבר – מתוך 540 (!) סרטים
שהוגשו מרחבי העולם, כל הנוכחים בחדר הם 29 הטובים ביותר.
בעולם.
הפוסט שכתבתי ב4 ביוני הסתיים במשפט הבא:
"הערב, מבחינתי, כבשתי את הסינימטק.
מעניין מה אכבוש מחר".
בערב האחרון בלונדון, היינו באפטר פארטי של
התחרות העולמית,
מסיבה סגורה רק למשתתפי הטקס הרשמי
(השחקנים, הבמאים וכד'), לנו ולעוד כמה מקומבנים שהצליחו לקבל כרטיס כניסה למסיבה
השווה בעיר.
כשנכנסו למסיבה חיכו קבוצת אנשים עם מצלמות
בחוץ שרק חיפשו לתפוס איזה סלב שיעשה את הדרך הקצרה מהרכב אל החלל של המועדון,
אנחנו היינו אלו שעושים את הדרך הקצרה
הזאת.
במועדון עצמו, עליתי לקומה השניה וראיתי
מלמעלה את כל הרוקדים והמתמנגלים למינהם ובאותה השניה חזרתי לתחילת ינואר, כשקרן
ואני התיישבנו בקפה מצדה בהרצליה פיתוח וזרקנו רעיונות באוויר, ואז קצת פחות מחודש
אחרי היה לנו צוות מנצח שהרים איתנו את הפרוייקט הזה מרעיון לתוצר שהביא אותי לרגע
הזה שבו אני עומד במועדון בלונדון, חושב לעצמי: "הנה החיים שאתה יכול לחיות
כשתצליח" ומיד אחרי זה מפנים:
"אתה כבר חי אותם"
ומחייך לעצמי.
לחיים יש דרך מאוד מעניינת להחזיר אותך
לפרופורציה,
אתמול בלילה כשחזרתי לארץ – הייתי צריך
להזיז את האוטו שלי מהחניה הזמנית שהוא חנה בה לחניה הקבועה.
ירדתי לחניון רק כדי לגלות שבמהלך
הסופ"ש מישהו נחמד מאוד החליט משום מה לזרוק את השקית של החרא של הכלב שלו על
השמשה הקדמית שלי,
וככה, ב2 לפנות בוקר, פחות מ5 שעות בארץ,
פחות מיממה מאז שהסתכלתי על כולם מלמעלה במסיבה הכי שווה בלונדון, מצאתי את עצמי
מנגב חרא של כלב מהשמשה של האוטו
ומחייך לעצמי, שוב.
יום אחד אתה מחוייט שלוגם עוד דרינק מתוך
כל הדרינקים ושאר הדברים שלא שילמת עליהם בסופ"ש החינמי שלך בחו"ל ויום
למחרת אתה מנגב חרא של כלב מהשמשה של ההונדה סיוויק שלך.
חצי מהתואר כבר מאחורי ואת השיעורים הכי
טובים – החיים נותנים לי.
ביום שישי ה23 במרץ, 2012, סרט קצר שעשיתי
בעזרת חבורה מצומצמת ואיכותית של אנשים מדהימים, הוקרן בלונדון כי הוא נבחר לטוב
בישראל, ולאחד מ29 הטובים בעולם מתוך 540 סרטים שהוגשו בסה"כ מסביב לגלובוס.
לא ניצחנו.
אפילו לחמישיה הסופית לא עלינו,
אבל הסרט הוקרן בפני אולם של כ100 איש
מרחבי העולם אשר במשך הדקה שבה הוקרן הסרט שלנו – נהנו, צחקו ואפילו צעקו תוך כדי
באהדה מטורפת ומפרגנת.
היינו אחד הסרטים ששאר המתמודדים הכי אהבו
ובשביל שנה ראשונה שבה ישראל מתמודדת,
זה אולי קצת שווה יותר מהזכייה במקום הראשון,
כי אותה נשיג כבר בשנה הבאה.
האירוע הסתיים, הראש כבר מגשש דברים אחרים
ובכל זאת,
אחרי הסופ"ש האחרון, הנזק כבר נעשה
והמסקנה (לפחות לי) ברורה:
מבחינתי,
כבשתי את לונדון.
באמת מעניין מה אכבוש מחר.
